בן המלך התאהב מחדש !
שנות התשעים בעולם המוזיקה הן זכרון מתוק של ילדות בגוון הגראנג'.
צליל רוק מאזור סיאטל, עשיר בהשראות עבר, שנוצר מתרבות "היפ גלאם" מקומית
וחבק במהירות את עולם המוזיקה דאז.
כך גם בישראל, מגוון להקות כמו "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שהגיטריסט שלהם היה יורד מהבמה לבקש לכוון את הגיטרה רק בשביל להחיות את הגרוב הזה.
"נושאי המגבעת" אשר הקדימו את זמנם, "נקמת הטרקטור" האגדית, בעלת אלבום אקוסטי מהטובים שנעשו פה ועוד רבים וטובים.
להקת "משינה" התברכה אז באלבום הנדיר “מפלצות התהילה" הרבה בהשראת אותה התקופה.
כך גם איגי דיין, המתופף של "משינה", שהוציא ב 1991 אלבום סולו ראשון בשם "משהו ממך" מאותה ההשראה וכנראה מהתשוקה להוציא לאור את שאר היכולות שלו.
עברו כמעט שני עשורים והמתופף/יוצר שהגיע עם "משינה" אפילו עד לגבהים של הופעה על גג בניין ברח' הארבעה, ירד בזהירות לכיוון הופעת יחיד חצי גנוזה ושונה מאלבומו הראשון ברמת התדר, בבר ההופעות "לבונטין 7”, כשהוא משאיר את מערכת התופים בחדר החזרות, מצטייד בגיטרה אקוסטית, קול ייחודי, חבר לנגינה על הגיטר בשם גיא אנטונובסקי וניחוח פולק-גרנג' של פעם, רק בגרסה אקוסטית ומחתרתית יותר.
הופעתו העלתה זכרון של אמנים כמו ניל יאנג, בוב דילן וטים באקלי, מהצד השני, “אליס אין צ'יינז" ורד הוט צ'ילי פפרס" ויצרה הרגשה של חזרה לימי ה"לוגוס" הנעימים של שנות התשעים, לחורפים החמים האלה עם מגוון ההופעות הקטנות והאקוסטיות שמנצחות על תשומת הלב.
נראה היה שאיגי דיין, אשר עובד בימים אלה על אלבומו השני, נהנה מכל רגע על בימת הלבונטין, כמו ילדות חוזרת רק בטון נעים ואקוסטי.
האמן שמסרב להתבגר, ביצע יחד עם עמיתו גיא אנטו', שירי אהבה ואכזבה עדינים, לרוב שקטים, מחומרים חדשים או ישנים/משופרים וקאברים של גדולי הז'נאר כמו ניק קייב וטים באקלי שהוא כל כך מזכיר, איתו סיים גם את ההופעה.
האווירה הייתה כמו קן משפחתי בחדר חזרות, כאשר מונולוגים בין הסאונד מן לאיגי השתלבו בשמחה, חוסר סדר ואלתור הוסיפו חן ספונטני להופעה, אמו ואחיו, היוצר נאור דיין, כיבדו בלהגיע לראות אותו על הבמה וחבר להקה אחד, שלומי ברכה, אשר עלה לפרגן לו בשני נאמברים שאחד מהם עטוף במילות חומוס ששרים באהבה.
נראה שעם או בלי קהל הוא היה מסופק, כמו הווליום ההזוי מהקומה העליונה אשר חדר לאזור ההופעה ולא השפיע אליו ועל הקהל לרגע.
זאת חוויה לראות אמן שמשכיח את היותו מתופף וחבר להקה כמו "משינה" בצורה מושלמת.
זאת הייתה חוויה נעימה להקשיב לתוכן וליטול חלק בהופעה של אמן בעל עודף תשוקה.
אמן שנראה כי ממשיך לעבוד וליצור גם אם כבר עבר כמעט את הכול בהרכב האם שלו "משינה", פולט בשיריו תוכן טקסטואלי אינטימי וממשיך להוכיח לעצמו עוד ועוד כשהקהל רק משתתף ומפרגן לכיף הזה.
נראה שבן המלך (44) אשר חווה אהבה נכזבת באלבומו הראשון שלא ממש הורגש בהופעה, התאהב בשנית כשהוא לומד מהעבר וחי עתיד משודרג, בדיוק כמו השינוי בביצוע השיר "בן המלך מאוהב" .
נחמד להיכנס עיוור להופעה ולצאת מואר מחלום אישי שמתממש בצורה הנכונה והיפה ביותר.
מומלץ בחום להמשיך לעקוב אחרי המסע החדש של איגי דיין.
שנות התשעים בעולם המוזיקה הן זכרון מתוק של ילדות בגוון הגראנג'.
צליל רוק מאזור סיאטל, עשיר בהשראות עבר, שנוצר מתרבות "היפ גלאם" מקומית
וחבק במהירות את עולם המוזיקה דאז.
כך גם בישראל, מגוון להקות כמו "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שהגיטריסט שלהם היה יורד מהבמה לבקש לכוון את הגיטרה רק בשביל להחיות את הגרוב הזה.
"נושאי המגבעת" אשר הקדימו את זמנם, "נקמת הטרקטור" האגדית, בעלת אלבום אקוסטי מהטובים שנעשו פה ועוד רבים וטובים.
להקת "משינה" התברכה אז באלבום הנדיר “מפלצות התהילה" הרבה בהשראת אותה התקופה.
כך גם איגי דיין, המתופף של "משינה", שהוציא ב 1991 אלבום סולו ראשון בשם "משהו ממך" מאותה ההשראה וכנראה מהתשוקה להוציא לאור את שאר היכולות שלו.
עברו כמעט שני עשורים והמתופף/יוצר שהגיע עם "משינה" אפילו עד לגבהים של הופעה על גג בניין ברח' הארבעה, ירד בזהירות לכיוון הופעת יחיד חצי גנוזה ושונה מאלבומו הראשון ברמת התדר, בבר ההופעות "לבונטין 7”, כשהוא משאיר את מערכת התופים בחדר החזרות, מצטייד בגיטרה אקוסטית, קול ייחודי, חבר לנגינה על הגיטר בשם גיא אנטונובסקי וניחוח פולק-גרנג' של פעם, רק בגרסה אקוסטית ומחתרתית יותר.
הופעתו העלתה זכרון של אמנים כמו ניל יאנג, בוב דילן וטים באקלי, מהצד השני, “אליס אין צ'יינז" ורד הוט צ'ילי פפרס" ויצרה הרגשה של חזרה לימי ה"לוגוס" הנעימים של שנות התשעים, לחורפים החמים האלה עם מגוון ההופעות הקטנות והאקוסטיות שמנצחות על תשומת הלב.
נראה היה שאיגי דיין, אשר עובד בימים אלה על אלבומו השני, נהנה מכל רגע על בימת הלבונטין, כמו ילדות חוזרת רק בטון נעים ואקוסטי.
האמן שמסרב להתבגר, ביצע יחד עם עמיתו גיא אנטו', שירי אהבה ואכזבה עדינים, לרוב שקטים, מחומרים חדשים או ישנים/משופרים וקאברים של גדולי הז'נאר כמו ניק קייב וטים באקלי שהוא כל כך מזכיר, איתו סיים גם את ההופעה.
האווירה הייתה כמו קן משפחתי בחדר חזרות, כאשר מונולוגים בין הסאונד מן לאיגי השתלבו בשמחה, חוסר סדר ואלתור הוסיפו חן ספונטני להופעה, אמו ואחיו, היוצר נאור דיין, כיבדו בלהגיע לראות אותו על הבמה וחבר להקה אחד, שלומי ברכה, אשר עלה לפרגן לו בשני נאמברים שאחד מהם עטוף במילות חומוס ששרים באהבה.
נראה שעם או בלי קהל הוא היה מסופק, כמו הווליום ההזוי מהקומה העליונה אשר חדר לאזור ההופעה ולא השפיע אליו ועל הקהל לרגע.
זאת חוויה לראות אמן שמשכיח את היותו מתופף וחבר להקה כמו "משינה" בצורה מושלמת.
זאת הייתה חוויה נעימה להקשיב לתוכן וליטול חלק בהופעה של אמן בעל עודף תשוקה.
אמן שנראה כי ממשיך לעבוד וליצור גם אם כבר עבר כמעט את הכול בהרכב האם שלו "משינה", פולט בשיריו תוכן טקסטואלי אינטימי וממשיך להוכיח לעצמו עוד ועוד כשהקהל רק משתתף ומפרגן לכיף הזה.
נראה שבן המלך (44) אשר חווה אהבה נכזבת באלבומו הראשון שלא ממש הורגש בהופעה, התאהב בשנית כשהוא לומד מהעבר וחי עתיד משודרג, בדיוק כמו השינוי בביצוע השיר "בן המלך מאוהב" .
נחמד להיכנס עיוור להופעה ולצאת מואר מחלום אישי שמתממש בצורה הנכונה והיפה ביותר.
מומלץ בחום להמשיך לעקוב אחרי המסע החדש של איגי דיין.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה