דפיםhttp://www.facebook.com/#!/pages/Feel-Music-NH/266523966694650

ברוכים הבאים לעולמי.

הנכתב כאן לא כתוב בדם ולא מכוון לפגוע או לשנות עולמות, רק להוסיף להם מעט ממני.
יש מהיימנות יש עקביות ויש את מה שנכתב שהוא מה שאני מרגיש לנכון לכתוב, בין אם אזוטרי או שכיח.
לא חובה לקרוא, חובה עלי להקריא, לא חובה להגיב, חובה עלי לקבל את התגובה.
לא חובה להסכים או לכבד, חובה עלי להפנים ולהמשיך לתת דעה ללא פחד ועם המון ידע ורגש לנכתב ולנושא התרבות, המוזיקה בעיקר !!!
הכתיבה כאן יכולה להיות מקצועית ויכולה גם להיות רחוקה משם.
אין בבלוג שלי כוונה לצלוב אומנות שנעשתה בעבודה קשה, גם אם היא מעוררת בי ספק ושלילה, הגישה לביקורת תמיד תהיה בונה.
כאן קוראים כתבות ודעות שלא תלויות בשום דבר חוץ מדרכי שלי.

כי מי שנכנס נדב, מרבים בנשמה, אמת וכבוד ליצירה.
תהנו...

יום רביעי, 21 ביולי 2010

עושים איכות בשקט !

איכות מהפכנית

על מפלצת האנטרנט, הדטרמיניזם הטכנולוגי והמהפכה החברתית שנוצרה בעקבות אפשרויות החשיפה ברשת, ניתן לערוך מחקר בגודל הר . כיוון שפילוסופים גדולים כמו סוקרטס , היו נמנעים מההתפלספות הזו, אתייחס לחלק קטן ותשוקתי שנוצר כתוצאה מכל ההתפתחות התקשורתית בעולם, העידן האינטראקטיבי. בעשור האחרון נולדה גישה חדשה בתרבות המוסיקה, גישה אשר הובילה לדרך חדשה, בה מוסיקאים יכולים ליצור את האומנות שלהם, באופן עצמאי ולבחור באפשרות להפיץ אותה ללא תמיכה. השליטה האנטראקטיבית, הולידה את תרבות ה"אינדי" במוסיקה, תרבות אשר שינתה את כללי המשחק, גרמה ליוצרים באשר הם, להגיע למסקנה שיש להם את האפשרות להקליט במקצועיות ובאופן עצמאי, כל מה שהם בוחרים להקליט ולהפיץ את הבחירה הזו לכל מקום בעולם במהירות בזק, דרך שלל אתרים ברשת, בעיקר דרך אחד כזה בצבע כחול לבן שיצר עולם בתוך עולם והוכיח שלא חייבים להיות נהג משאית אמריקאי ששר בלוז בזמן הובלה ואיזה מפיק עולה על הכישרון ומושך אותו מהר לאולפן שלו אפשר להיות אלביס פרסלי גם דרך האינטרנט. שנות התשעים המוקדמות הם זיכרון נעורים מתוק שלי, טקס פרסי MTV הראה מגוון נרחב של מוזיקאים בסגנונות שונים, רשת הענק "Tower Records" סוף סוף הגיעה לטיילת ת"א עם עולם של אלבומים ומועדון "הרוקסן" נתן בראש לכל נער חובב מוסיקה. בסוף שנות התשעים הוא נסגר, שוק המוסיקה העולמי נאבק ביכולות הרשת, אפשריות הצריבה הובילו למשברים כלכלים שגרמו לחברות התקליטים השולטות לרדת נמוך ולמתג פופ קליט ודל שימכור בכל דרך שיווקית אפשרית, בכדי לצמצם את משבר מכירת האלבומים.

קונצרן מחפש זהות חדשה


שיווק תמיד היה וצהוב תמיד יהיה, אך ההתעלמות היחסית לאמני נישה אחרים בתקופה ההיא יצרה פערים גדולים בין
ה"מיין סטרים" לכל השאר. יוצרים מהמדינות השולטות בשוק המוזיקה אשר סלדו מהמהלך, לא נלחמו נגדו, באקט טבעי, חיפשו דרכים אחרות לצאת החוצה, בעקבות אפשרויות הרשת וריבוי צריכת המחשבים בעולם, הם גם מצאו ולאט לאט הגדירו ממלכה חסינה של הפצת אומנות איכותית וחופשית. חברות התקליטים הגיעו למצב של חוסר אונים כאשר הבינו לפתע שישנה סיבה הרבה יותר גדולה לעובדה שמכירות האלבומים ירדו פלאים וההכרה האנושית למוסיקה עלתה פלאים. חלוצי האינדי גרמו לאותן חברות לפעול לפי הפתגם הידוע "If you can't fight them, join them!” כשהם מתחננים לשיתוף פעולה ללא תנאי, מהצד ובדרך שאותם אמנים בוחרים, רק כדי לשרוד ואולי גם להרוויח. 2007 הייתה שנת השיא במהפכה הזו, כאשר נוצרה הפרדה ממשית מהפופ הנמוך הרתום למושכות האמרגנים ונישות מוסיקה מגוונות החלו לקבל ביטוי ויחס ראוי משוק ששנים תמך, אך בדרכו שלו, עם הרווח שלו והשעבוד שלו. כמו בכל התפתחות תרבותית בעולם, הישראלים נזכרים מאוחר ומגזימים בתגובה בהמוניות חסרת פרופורציות, כי בישראל קיימת רק תרבות אחת, תרבות מרכז רדודה של צרכנות מוגזמת. בעידן מקומי בו מוסיקת פופ ים תיכוני בגוון בלונד שמריהווי שולטת בכל מה שמושמע ברדיו, ארועים ומקומות בילוי, אלפי יוצרים צעירים שסולדים מהסגנון הפופולרי נותרים מתוסכלים מהמציאות הזו ומוותרים על הניסיון להצליח. אך לא כולם כאלה, ישנם המקבלים את העובדה שאין עם מי להלחם וממשיכים ליצור בעוז ואיכות, גם אם זה יהיה לעשרים מעריצים, לפחות שהם יהנו מכך. תרבות האינדי בישראל הולכת ומעצימה, המוני יוצרים צעירים רוכשים מודעות וחוטפים את המתנה התרבותית הזו, המאפשרת להם להוציא את האומנות שלהם ללא פשרות וללא שעבוד כזה או אחר, אלטרנטיבה טהורה המשרתת אך ורק אותם. המהלך הזה מבורך, הוא מיצר תרבות נישה לטווח הארוך ומוציא מאותם יוצרים את מיטב היצירה, זה מספיק? ממש לא. הקלטת אינדי דורשת תקציב, דל ככל שיהיה, זה הכרחי ולא לכולם יש את הזמן והממון לכך. מה גם שכל ישראלי בעל פייסבוק ומקלט, מציג עצמו כאמן אינדי ותורם עוד ירק רכוב לסלט המקולקל, למרות כל זה, אין מבורך יותר מהיוזמה להמשיך ליצור בתנאים של כלום. עוד לפני שמוזיקאים בארץ ידעו לנסח נכון את המושג אינדי, היו כמה כשרונות שידעו וגם ממשו ולא בעברית, אלה בשפה בה גדולי היוצרים בהיסטוריה שרו, באנגלית. הם לא הביטו סביב אל מדינה מקובעת, הם חשבו גלובלית והפכו לאזרחים גלובליים במונחי הרשת. אמני האינדי האלה עבדו קשה והקליטו אלבום בצורה עצמאית, שווקו עצמם ברשת דרך כל אתר אינטראקטיבי שרק אפשר להם ובזכות הכישרון הגדול, האמונה והדחיפה שלא תלויה באזור מגורים, הם השיגו את ההכרה העולמית. לאחר הזמנה להופעות ומכירת אלבומים בחו"ל, חלוצי האינדי הישראלי קיבלו לבסוף את הכבוד מבחוץ שהוביל גם לכבוד מקומי. בזכותם התגבשה לה גישה יותר ממוקדת ושפויה של יוצרים צעירים שלא מפחדים ולא מתייחסים לרגע במה שקורה כאן, בסלט הוולדרוף שתעשיית המוסיקה הישראלית מערבבת ורק דוחפת חברות תקליטים, אמרגנים, בוקרים ויחצנים, לסבן כל יוצר המרגיש עצמאי כשכולם מרוויחים על חשבונו והוא נשאר בהרגשה שאף פעם הוא לא יוכל להיות כמו אלה שהעריץ מעבר לים... הרי לכם כמה כאלה שלמדו ועלו על דרך המלך וכמה שלימדו ובעצם מובילים גם היום לאותה הדרך,איך לעשות הכל נכון ולהאמין/לדעת שכאשר משווקים רשתית וחושבים גלובלית ביצירה ובשיווק, הכאן הוא שם והשם הופך לכאן מבחינת הצלחה ואיכות יצירה. מספר חלוצי אינדי המהווים דוגמה לאיך מתנתקים ממדינה במשבר זהות, אשר הורסת כל דבר טוב שנעשה בה מבחינת יצירה ולא תהרוס אותם לעולם. נתחיל בתלמידה מצטיינת: שריקת הסיום במפגש הענקים של רבע גמר המונדיאל מבין ארגנטינה המודחת לאלופת העולם הנוכחית ספרד,נתנה את האות לפתיחת הופעת פרידה בתאטרון "תמונע" בת"א הופעה שנקבעה בזמן הזה מבשרת על יוצר שהראש שלו נמצא במקום רחוק יותר, נכון יותר ועצמאי יותר. האחראית לכך היא יוצרת צעירה עם אנרגיות הומניות וחוצפה חיובית בשם מיקה בן ימיֿ(21). בהופעה הזו האזנתי לקטעי פולק לועזי נהדרים, המבוצעים ברמה עולמית אל מול קצת יותר משבעים איש. קטעים כמו “Nothing is wrong “ המעולה פלוס, “I” שהשאיר בי שוק "Flow” שפיונה אפל מוחה לה כפיים וקט פאוור דורשת לבצע איתה דואט ברגע ששומעת, או "Congrats” הנושה את שם האלבום שלא הופץ ונמצא אי שם איתה באולפנים בלוס אנג'לס. מיקה נחשפה אלי מהמקום המגדיר במדויק את פתח ההכרה האנטראקטיבית אשר נוצר בשנים האחרונות, ממשיך ה"מייספייס”, ה"פייסבוק”. מדיום דטרמיניסטי בו חבר שולח לחבר ששולח לעוד חבר והחבר הסקרן לוחץ על לינק עם קטעים מוקלטים של מיקה למשל, שקוראת את הכתבה הזו למשל ושולחת לחבר ששלח כבר לחבר אחר. מיקה מייצגת תוצר מהפכני של יוצרים אסרטיביים אשר קפצו על ההזדמנות להראות את שלהם ולקבל תמורה מהירה של תגובות ועניין. כמו בכל העולם, גם כאן יש אומנות ואומנות איכותית לא פחות מכל מקום אחר, בו מעריכים מוסיקה בצורה הנכונה ויודעים לתת את התגמול הנכון למי שיצר אותה, גם את זה היא ידעה. כאשר הקליטה אלבום בסגנון פולק לועזי, מבלי להפיצו ברחבי הארץ, קיבלה הזמנה להגיע לחו"ל מאמרגנים שהאזינו לה ברשת ונשארה בקו שלה כשהיא טסה לבד לכבוש את העולם, עם ביטחון מלא ביצירות שלה וחוצפה חיובית של יוצרת גדולה, האקט המשמעותי ביותר להגשמת החלום, והכל בזכות שיווק אינטראקטיבי נרחב, בעלות של מחשב זול, בעל רשת פעילה. ישבתי עם מיקה בן ימי לאחר ההופעה ושמעתי כמה היא מאמינה בדרך שלה, כשהיא מלאת השארה מיוצרים מקומיים שכבר עשו זאת ומהגדולים מעבר לים, אותם היא מעריצה עד היום. “אני מתמקדת במטרה מבלי להסתכל לצדדים ורוצה להצליח באמת ובדרך הנכונה, כרגע אני הולכת לשם ולא ממש מתעסקת במה שקורה כאן" שאפו.
קישור לאתר:http://www.myspace.com/mikabenyami


מיקה נפרדת לשלום מארץ לעולם לא.


את הוותיקים, או לפחות כמה מהם, אציין במצומצם יותר כי ישנם עוד המון שלא ציינתי.
עם זאת, אתן כבוד גדול לאוונגרדיים שכבר שנים עושים את הכל נכון ומקיימים
אינדי אמיתי ללא פשרות אשר זכה לקבלות וזוהי רק ההתחלה:
“אטליז"
מדובר בהרכב אינדי רוק לועזי מהוותיקים, הפועל יותר מעשור בעבודת שטח ועשייה בלתי נגמרת, מהופעות ברחבי הארץ, לשיווק רישתי כוחני של קליפים ותכנים נדירים לחו"ל. ההכרה המכובדת בה זכו, נוצרה מהפורום החברתי ברשת וללא כל התמקדות במדיות השונות עד צאת אלבום הבכורה "Violently Delicate” ב2007 ובDelicately Violent” 2009" בלייבל הפרטי "Anova”. כיום אטליז נמצאת בעמדת כבוד בתעשיית המוזיקה בעולם ובמדיות השולטות בתחום. עם השנים, בהתפתחות אינדי טהורה, אטליז יצרה קהל מעריצים שפוט שהגיע מהשטח, מהקן פרטי והתפתח לאט ובטוח לקהילה שניזונה מבשר מעודן ומטופל היטב, מה שנשאר זה לתת לאחרים לטעום, אז מרגישים ישר באיכות האותנטית. אטליז הם חבורה של יוצרים שעובדים קשה ומאמינים בביטחון במוצר שלהם. הרכב שזכה בפרסים בפסטיבלים בעולם עם הקליפים "Attractive" ב2007 ו "Hey" ב2009 אנימציה באיכות עולמית. כיום הם מוזמנים להופעות בפסטיבלים בעולם, נבחרו לחמם את "פורקיופינתרי" בהופעתם בארץ ולפני מספר שעות הם חיממו גם את דוויזל זאפה,הבן של פראנק הגדול במופע "זאפה מנגן זאפה". יש תמורה לאיכות עצומה של יצירה חברי הלהקה הם: גיא בן שטרית גיטריסט, אנימטור על והמוח של הלהקה, לי טריפון, זמרת מחוספסת מסוקסת עם עוצמות במה ושירה באיכות עולמית במונחי רוק אלטרנטיבי, אור בהיר, גיטריסט תומך שנותן את הדרייב, עמית ארז, המוח השני שתומך בשירה וניגון נדיר בגיטרה, הדר גרין,בעל התמיכה המחייבת על הבס ועומרי הנגבי , מתופף שכל אמן ברמה עולמית היה שמח לצרף לשורותיו. גיא בן שטרית נזכר ברגע בו אטליז החלו לעבור באור הירוק של דרך האינדי , חומר השראה המצדיק את הטענה ומחזק כל יוצר מקומי : “הרגשנו שאנחנו מספיק מגובשים מבחינת החומרים וברמה המקצועית כלהקה. ראינו שאנחנו מסוגלים להופיע גם על במות שאין בהן ציוד מקסימלי ואולטימטיבי (אנחנו שישה חברי להקה ולא כל במה מתאימה לנו בהכרח). מעבר לזה, המון אנשים בארץ הגיבו למוזיקה שלנו ככזאת שהיא "לא נשמעת מפה" וריצינו להגיע למקום שהמוזיקה כן תישמע משויכת. גם באירופה גילינו שהמוזיקה שלנו לא נשמעת לאנשים משם או מכל מקום אחר ואנחנו אוהבים את זה”.
קישור לאתר:http://www.eatliz.com/

אטליז בהשקת הEP,הרכב על.

“קרוסלה"


קרוסלה מייצגים את המודל המדויק ביותר ל "אם תבנה את זה, זה יבוא" גיא
שכטר הוא מתופף ברמה עולמית שחבר לתמר אפק, גיטריסטית מבצעת ברמה עולמית ויחד הם שרים ומבצעים מאטל אלטרנטיבי עם נגיעות גראנג' ברמה עולמית, שילוב מצוין ברמות הגבוהות ביותר כבר חמש שנים לערך ופשוט נותן בראש לשוק העולמי, עם קונספט הופעה פרונטלי ואזוטרי. לאחר אין ספור הופעות בארץ ובחו"ל והפקתו של פסטיבל "חוצמזה" פסטיבל האינדי שטח הראשון מסוגו בישראל, גיא ותמר מחזיקים באלבום מופת ובכמות הבוקינג עצומה של הופעות קרובות בחו"ל, כאשר לא מזמן זכו לחמם בהופעת פגז, את “Editors”, יקירי ישראל הבריטים שהסכימו להגיע למועדון הבארבי ללא ה”פיקסיז”. צמד חיות הרוק יודעים את דרך העבודה יותר מכל אחד אחר ועושים זאת בשקט ובאסרטיביות ללא כל התיפיפות ומבט טועה, הם בהחלט מודל לחיקוי בקרב יוצרים מקומיים כאשר עשייה בשטח וברשת היא הכותר הראשי להצלחתם. אם אפשר לקרוא להרכב מסויים אינדי מבלי למתג אותו או להנמיך ממשמעות המושג, זה הם. אבל לא אקרא להם כאלה, גיא שכטר ותמר אפק מקיימים מושג שאחרים ממתגים, חומר למחשבה, בזמן שקרוסלה ממשיכים בשלהם ולא ממש מעניין אותם מה יקרה פה או שם ! גיא שכטר מספר על האג'נדה ומחזק: “אני חושב שלא היה כאן עניין של בטוחים בזה. זה משהו שידענו (עוד מהלהקה הקודמת שלנו) שלהקות עושות אם הן רוצות להיות פעילות ולהתקדם מעבר מלנגן הופעה בת"א פעם בכמה זמן. לצבור שעות טיסה על הבמה במקום לבלות את רוב הזמן בחדר החזרות . "לצאת החוצה" מאפשר את העשייה הזאת. כמובן שגם הרגשנו שיש לנו משהו טוב בידיים ורצינו לחשוף את זה לכמה שיותר קהלים.” קישור לאתר:
http://www.myspace.com/carusella


קרוסלה בבארבי, מי חימם את מי??

פילאבאוט"
לאחר אי פי ראשון ב 2005חברי להקת
פילאבאוט לא ידעו שב2007 יזמינו אותם לטקס פרסי פסטיבל היוצרים העצמאים בלוס אנג'לס, לא ידעו ורוני ווינשטוק, זכתה בפרס הזמרת הטובה ביותר בהרכב אינדי ,לאחר מכן הם ביצעו לכבוד הזכייה את”Small Mind”, קטע אינדי פאנק רוק, שלאחר מכאן יצא ב2009 באלבום הבכורה שלהם "Point Of You” הכל פרץ החוצה בכל הכוח מהרגע ההוא , כיום יש אתר ראוי , שיווק טוב לכאן ולשם ואיכות שוות ערך לכאן או לשם. פילאבאוט( (רוני וינשטוק: שירה וגיטרה, גיא פישר: גיטרות, לירון הראל: בס, אלדר כהן: גיטרה ליווי, דרור רוסטמי: תופים) הם הרכב תל אביבי צעיר המראה עמדה קצת שונה מזאת של קרוסלה. עבודה נכונה ודרך נכונה, הובילו לכבוד עולמי ויצרו כיוון ברור לחברה המוכשרים... גיא פישר מדבר על הכיוון הידוע מראש שיצר את הכל: "תמיד הרגיש לנו טוב יותר ונכון יותר לבצע באנגלית, זו גם המוזיקה שגדלנו עליה כשהשפעות שלנו הם אמנים ולהקות מחו״ל. לכן הכתיבה של השירים פשוט באה בטבעיות באנגלית, לכן לא היה ספק שגם ההפקה צריכה להיות מותאמת לסגנון הבינלאומי יחד עם שיווק האלבום בחו״ל”.

קישור לאתר:
http://www.feelabout.com/

פילאבאוט בהשקת האלבום, העולם הוכיח להם כמה הם טובים.


הדוגמאות אשר הוצגו כאן, על כמה חלוצים ישראלים של
אינדי לועזי, הן דוגמאות מתוך עוד עשרות, אך אלה מספיקות בהחלט בכדי לתת דחיפה ולעזור קצת ליוצר הישראלי הטועה. הן בהחלט מבססות את הטענה.

אז הגיע הזמן לומר, מספיק ודי.
מספיק לוותר וקדימה לעשות. לבצע בכל הכוח את מה שאפשר וצריך בכדי לשנות את ההכרה שבפנים דרך ההצלחה שתגיע רק מבחוץ וכשתגיע, היא תקיים את השיעור הגדול ביותר למדינה אשר בדרך הזו, יכולה לשבת וללמוד בשקט.
בחודש האחרון הגיע לבארבי ת"א, אמן פולק רוק ענק, בסדר גודל עולמי כשהוא ולהקתו נותנים בראש, אמן שרק מהסיפור על הדרך שלו להצלחה, אפשר לעשות יופי של סרט.
מי שהגיע נחשב לנציג החלוצים הישראלים מהז'אנר, אסף אבידן והמוג'וס, זה כבר שייך לכתבה אחרת.



אסף אבידן עולה לבמה לבד, כמו הדרך שעבר לבד וביחד עם המוג'וס
הגיע לאן שהגיע, לרמות איכות הגבוהות ביותר בעולם המוסיקה.




























2 תגובות:

  1. איך אפשר לא לציין את מונוטוניקס הבינלאומיים בטור כזה בדיוק<?

    השבמחק
  2. איך אפשר שלא לציין עוד עשרה כמו מונטוניקס בטור כזה???
    אפשר ועוד איך אבל זה עוד כמה דפים !!!!!! בפעם הבאה :)

    השבמחק