שנתיים מהחיים שלהם
ישנם מצבים בהם תושבי מדינת ישראל, או כאלה שניסו לברוח ממנה, מרגישים לא קשורים, מיואשים ופסימים.
יש כאלה שפשוט חיים את השגרה כמו שהיא וכאלה שאין להם יותר מידי ברירה, למרות שהם סובלים, קהילת היוצרים בישראל מהווה אחוז גבוה מהם.
אומנות היא דרך נהדרת להוציא הכל החוצה מבלי להזיק לסביבה או לעצמך יותר מדי.
דרכה אפשר לברוח ממציאות למציאות, ליצור תוכן אחר שאולי ישתייך גם לאחרים ולבסוף
אפשר לנקום ולפרוץ גבולות.
נראה שחברי להקת "my second surprise”, הבינו את הקונספט ומהרכב נישה אינדי אשר
פילל לגדולות כבר באלבום הראשון, החלו לרדת אל הקרקע הבוערת /בוגרת ולאחר שש שנים רחוקות ממועדון ה"בארבי" בת"א ושנתיים עבודה על האלבום השני, כאן ובארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מעבר לים, חזרו ביום שלישי, 29 בספטמבר, למועדון ה"בארבי" במופע השקה אינדי בוגר שמכוון בעיקר לנישה אותה הם מייצגים, נישת פולק רוק לועזי שרחוק מלהכתיב את קצב הפופ בישראל, אך בעידן האינטרקטיבי הוא בהחלט יכול לנשום ולהתרחב בשוק המוזיקה העולמי.
הופעתם נפתחה בחימום של אמן מאותו הז'נאר, יותם בן חורין מ ”יוסלס אי די” , אמן מוכשר ואפלולי שגם היה שותף לפיק היחידי בהופעה מלנכולית, כאשר חבר לסולן הלהקה, אייל ניסטור, עוד ישמעו עליו בקהילת הפולק רוק הישראלית.
לאחר החימום עלו חברי להקת “my second surprise”, ניסטור ושאר החברים, שיקו סיני, אביחי טוכמן ואיתי זנגי, כמו מעדשה מיקרוסקופית לבימת הבארבי, כשהם מתרגשים מהמפגש המחודש ומראים את זה דרך אדישות נטולת אנרגיות שנעלמה לקראת הסוף.
“time to move on”, אלבומם החדש שלמענו התכנסנו, הורגש בניצוצות כאשר רוב התכנים
שהוצגו היו מהאלבום הראשון, חוסר בטחון לא מבוסס בזמן שההשקה היא לאלבום שני
שאמור להיות הדומיננטי בסט ליסט.
מה גם שביצוע הסט ליסט באופן נטול אנרגיות, היה מהכבד לקונטרה בס נפוח ונגיעות אינדסטריאל צורמות.
כאשר לקהל היה יותר מדי כבד, התוכן הקל והקצבי כבר לא הורגש, ללא קשר לאיכויות של הקטעים ולעיבוד המקצועי שלהם.
למרות השתחררותם במהלך ההופעה, הרושם הראשוני כבר עטף ולא הוביל את הדרך לגאולה.
גם האלמנטים השיווקיים של אייל ניסטור בין שיר לשיר, לא הוסיפו, אף גרעו וחבל שכך, כי אף אחד לא רוצה שיקנו את האלבום שלו מרחמים, עדיף שזה יקרה מאהבת החומר המוזיקלי לא? עדיף היה להשמיע את חומר האלבום יותר ולתת לקטעים הבאמת איכותיים לדבר בעד עצמם.
ל "my second surprise" יש תוכן מוזיקלי ודרך עבודה אינדי מפותחת שמזכירה תכנים דומים לתכנייהם המוערכים של דוונדרה בנהרט ו "אקרון פמלי”, השוואה מכובדת ביותר.
ההרכב הזה בהחלט יכול ליצור הכרה אשר תספק ואף תאתגר אותו לעוד, רק חבל שבהופעת ההשקה נוצרה הרגשה שחברי הלהקה לא ממש מאמינים בזה,למרות שרוב הקטעים החדשים שנשמעו היו איכותיים מאוד, במיוחד הקטע המחזיק בשם האלבום השני.
נראה שההרכב החדש/ישן יודע בדיוק לאן הוא מכוון, ולאיזה נישה הוא רוצה להשתייך ולשייך את קהל המעריצים שלו, לפעמים בכוח.
נשאר רק לאחל הצלחה אינטרקטיבית, אפשרית, אף לגיטימית ולכבד את האתגר המוזיקלי הזה על מדינה שתרבות נישה נדחקת אצלה לפינות חשוכות כמעט בכל תחום אומנותי.
ישנם מצבים בהם תושבי מדינת ישראל, או כאלה שניסו לברוח ממנה, מרגישים לא קשורים, מיואשים ופסימים.
יש כאלה שפשוט חיים את השגרה כמו שהיא וכאלה שאין להם יותר מידי ברירה, למרות שהם סובלים, קהילת היוצרים בישראל מהווה אחוז גבוה מהם.
אומנות היא דרך נהדרת להוציא הכל החוצה מבלי להזיק לסביבה או לעצמך יותר מדי.
דרכה אפשר לברוח ממציאות למציאות, ליצור תוכן אחר שאולי ישתייך גם לאחרים ולבסוף
אפשר לנקום ולפרוץ גבולות.
נראה שחברי להקת "my second surprise”, הבינו את הקונספט ומהרכב נישה אינדי אשר
פילל לגדולות כבר באלבום הראשון, החלו לרדת אל הקרקע הבוערת /בוגרת ולאחר שש שנים רחוקות ממועדון ה"בארבי" בת"א ושנתיים עבודה על האלבום השני, כאן ובארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מעבר לים, חזרו ביום שלישי, 29 בספטמבר, למועדון ה"בארבי" במופע השקה אינדי בוגר שמכוון בעיקר לנישה אותה הם מייצגים, נישת פולק רוק לועזי שרחוק מלהכתיב את קצב הפופ בישראל, אך בעידן האינטרקטיבי הוא בהחלט יכול לנשום ולהתרחב בשוק המוזיקה העולמי.
הופעתם נפתחה בחימום של אמן מאותו הז'נאר, יותם בן חורין מ ”יוסלס אי די” , אמן מוכשר ואפלולי שגם היה שותף לפיק היחידי בהופעה מלנכולית, כאשר חבר לסולן הלהקה, אייל ניסטור, עוד ישמעו עליו בקהילת הפולק רוק הישראלית.
לאחר החימום עלו חברי להקת “my second surprise”, ניסטור ושאר החברים, שיקו סיני, אביחי טוכמן ואיתי זנגי, כמו מעדשה מיקרוסקופית לבימת הבארבי, כשהם מתרגשים מהמפגש המחודש ומראים את זה דרך אדישות נטולת אנרגיות שנעלמה לקראת הסוף.
“time to move on”, אלבומם החדש שלמענו התכנסנו, הורגש בניצוצות כאשר רוב התכנים
שהוצגו היו מהאלבום הראשון, חוסר בטחון לא מבוסס בזמן שההשקה היא לאלבום שני
שאמור להיות הדומיננטי בסט ליסט.
מה גם שביצוע הסט ליסט באופן נטול אנרגיות, היה מהכבד לקונטרה בס נפוח ונגיעות אינדסטריאל צורמות.
כאשר לקהל היה יותר מדי כבד, התוכן הקל והקצבי כבר לא הורגש, ללא קשר לאיכויות של הקטעים ולעיבוד המקצועי שלהם.
למרות השתחררותם במהלך ההופעה, הרושם הראשוני כבר עטף ולא הוביל את הדרך לגאולה.
גם האלמנטים השיווקיים של אייל ניסטור בין שיר לשיר, לא הוסיפו, אף גרעו וחבל שכך, כי אף אחד לא רוצה שיקנו את האלבום שלו מרחמים, עדיף שזה יקרה מאהבת החומר המוזיקלי לא? עדיף היה להשמיע את חומר האלבום יותר ולתת לקטעים הבאמת איכותיים לדבר בעד עצמם.
ל "my second surprise" יש תוכן מוזיקלי ודרך עבודה אינדי מפותחת שמזכירה תכנים דומים לתכנייהם המוערכים של דוונדרה בנהרט ו "אקרון פמלי”, השוואה מכובדת ביותר.
ההרכב הזה בהחלט יכול ליצור הכרה אשר תספק ואף תאתגר אותו לעוד, רק חבל שבהופעת ההשקה נוצרה הרגשה שחברי הלהקה לא ממש מאמינים בזה,למרות שרוב הקטעים החדשים שנשמעו היו איכותיים מאוד, במיוחד הקטע המחזיק בשם האלבום השני.
נראה שההרכב החדש/ישן יודע בדיוק לאן הוא מכוון, ולאיזה נישה הוא רוצה להשתייך ולשייך את קהל המעריצים שלו, לפעמים בכוח.
נשאר רק לאחל הצלחה אינטרקטיבית, אפשרית, אף לגיטימית ולכבד את האתגר המוזיקלי הזה על מדינה שתרבות נישה נדחקת אצלה לפינות חשוכות כמעט בכל תחום אומנותי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה