יום חמישי, 25 בנובמבר 2010
יום שני, 22 בנובמבר 2010
סינגלים-אלון עדר "ויש ציפור בשמיים"
אלון עדר“ויש ציפור בשמיים"
יוצרים החוזרים למקורות היצירה הישראלית ויוצרים חומרים הנושקים לסגנונות ולתכנים של אותה התקופה, הם תענוג גדול למוסיקה המקומית של זמנינו.
אם כבר עושים זאת והחיבור נוצר, עדיף שיעשה דרך יוצר המחובר לתכנים הישנים ועובד איתם כבר שנים, עדיף שזה ישמע מפרי יצירותיו וקולו הנעים של אלון עדר, מומחה התקופה השייכת לגדולים וגאוני יצירה כמו איינשטיין כספי גרוניך שם טוב לוי ויוני רכטר אשר שילבו מוסיקה קלסית בתוך ג'אז רוק וסמבה בצורה האיכותית ביותר.
כיום ישנו אחד כמו אלון שעושה את זה בצורה יפיפה ומחזיר את עונג הסליל עם עומק הטקסט והתוכן המוסיקלי.
הוא מציג ב "ויש ציפור בשמיים" חזרה מעניינת ביותר לתקופה ההיא, חזרה שמשאירה אותנו בעכשיו עם תובנות וכבוד גדול לאז, דרך עונג של מקצב לטיני וחליל צד, מופלא כהרגלו
של שם טוב לוי, שלא משתתף בשום דבר במידה והוא לא עשוי ברמות הגבוהות ביותר.
אלון שר מצוין ומערב גשרים ומקצבים מורכבים הנשארים מדויקים ונעימים לכל אוזן,דרך הפקה מוזיקלית נעימה לא פחות.
הסינגל הזה ללא ספק מדמה ציפור בשמיי הסתיו שאולי שרה עכשיו שיר מתוק ומבשרת לבוא הגשם, יוצרת הרגשה של בית ושל כבוד גדול למה שנעשה כבר בבייתנו ומשתבח דרך אלון עדר ואחרים המוכיחים עד היום, כמה זה כיף להרגיש מוסיקה ולהוציא ממנה את כל השלווה שהיא נותנת.
“לו הייתי אדם
איש רגליים
על האדמה הגדולה הכבדה
ולא זז משם לעולם"
יום שישי, 6 באוגוסט 2010
Feel Music N.H: בום פם בסופלקס רמירז בפוואר בומב- מופע האבקות רוק ...
Feel Music N.H: בום פם בסופלקס רמירז בפוואר בומב- מופע האבקות רוק ...: "!!!!Thursday night raw האבקות באמריקה, במיוחד באזורים הלטינים, נחשבת כמסורת נושנה של מאבק בזירה שלמעשה מופק למטרות בידור. בארה'ב ה'WWE”..."
בום פם בסופלקס רמירז בפוואר בומב- מופע האבקות רוק לתפארת מדינת ישראל !
!!!!Thursday night raw
האבקות באמריקה, במיוחד באזורים הלטינים, נחשבת כמסורת נושנה של מאבק בזירה שלמעשה מופק למטרות בידור.
בארה"ב ה"WWE” מבסס חלק גדול מתרבות הטראש של האזור, אך מצד שני, נמנע מבין הפקות הבמה המבדרות והמוצלחות ביותר שנראו בעולם הבידור.
אתמול בערב(יום חמישי) נערכה הפקה כזו בסגנון שונה, קצת יותר בונה, יכול להיות שבזכות הקרב אתמול, "הקברן" והולק הוגן, לא יחויבו להגיע בגיל 50 להופעות ראווה בהיכל נוקיה.
המקום-”קומפורט 13” המתמודדים-הרכבי מוסיקה הום מייד, סוג הקרב-זירה קלסית עם חבלים על במה עם המון דיסטורשין, הגברה המחליפה כלוב, שני מערכות תופים וטובה אחת במקום סולמות ברזל והמון "קהונססס” המתחמם מנערת זירה מסוקסת.
מזה חודש ששני ההרכבים המסוגננים מפיצים פרומוטינג האבקות לפי הספר, כשהם "מתראיינים" אחד עם השני ומחממים את עצמם לקרב הגדול לבושי גלימות ומסיכות מיתולוגיות השייכות למתאבקים לטינים אשר נוהגים לחבוש את אותם בקרבות, מסיכות בדמות אלילי האבקות מנוחים למטרות כבוד.
במדינה שכל אמן מעתיק מחברו את דרך ההפצה, זה היה פשוט מהלך גאוני וציני כלפי התעשייה המקרטעת בישראל, תענוג גדול אשר הניב ערב נדיר ומהלך שלא נעשה כאן ועתיד להיות בלעדי להם, אז נתחיל לסקר את האיונט באופן חד פעמי ולא צפויי, לפחות לא לי.
"בום פם”-המחזיקים בנשק המחודש ה"אלקאזם" ו"הילד" איתמר לוי, נעמדו בפינה השמאלית של הזירה וה"אנדר דוגס" "האחים רמירז" הגיעו עם הכוח הבלתי נלאה של עוזי פיינרמן- רמירז בדמות המצ'ו מן ראנדי סוויג' והנשק האנלוגי מאלבומו החדש בנוסף ל"One” עם הרמריזים.
לאון פלדמן בדמות ווינס מקמאן ששפט, הוציא את שרביט הקריין החזקה והכריז על פתיחת הסיבוב הראשון.
מסכי ענק של הפרומואים ליוו את כל ההתמודדות,תחפושות מתאבקים ונערת סיבוב עם שלטים הזויים הביאו אותי למצב האופטימלי ביותר של :מה הולך פה?????
מיזם ענק שערך שעתיים המתנה בהפקה מבדרת , היה שווה כל רגע בפתיחה של בום פם נגד רמירז , היכונו ל"מלחמת אחים”!!!!
המלחמה החלה בקרב גלאם רוק עם"Black Sabbath – Paranoid" הנדיר שעבר לכוח הגבינה הצפתית והמשיך למקצב הגולשים של אורי כינרות בדמות ג'ק דה סנייק כשעוזי מחזיר בגלאם גיטרה אופייני. נזכרתי לפתע ב"גוור", הרכב טארש מאטל ממציאי הפקות הבמה האלה, גוור על כדורי הרגעה היו באמת מכבדים את החבר'ה. הילד ליווה את הבומים בלחימה אימתנית כשלאון מנהל את הקרב בעונג.
סיבוב שני של ה"רוייל ראמבל"(קרב האבקות המוני) עוזי מכניס את התחמושת האלביס “That's All Right Mama”, זה בסדר אמא, אפשר להכניס איתו גם גלאם פולק רוק עצבני כמו שהבחור בעל תחתוני התחום יודע.
לאחר הצקות מבדרות משני צדי הבמה כמו בכל הערב, בום פם חזרו עם התשובה, שהיא שלהם, הבדל עצום להלום ב"אלקאזם" החצוף(אלבום חדש מס 3) וטובי עם טובה אחת, יובל זולוטוב בדמות בם בם ביגולו. באותו הזמן ספי רמירז ציזליג בדמות דוינק הליצן זרע כעס בבומים שהובילו עד כה בגדול כשהילד הוא ההבדל.
סיבוב שלישי !!!!! ליאון מכריז, בום פם מובילים, הם ביתרון קל, אך לא להרבה זמן। רמירז מצמצמים והילד נותן ומקבל מהלומות מאיתן אפרת החיה בדמות ג'ון סינה! לאחר קרב תיפוף מעולה, אחד הרגעים החזקים בקרב ורמירז מצמצמים । המענה הגיע באלקאזם נהדר עם”Surfing Tuba” , עוזי מתעצבן מהנשק שכבר לא שייך לו ומצטרף בעונג. הסיבוב נגמר, לאון חוזר סיבוב רביעי עוזי נוטל הובלה ב"She So Yong" מהחדש שלו. מהלך דרומי, שליפת נשק רצינית ! קצר וקולע, מכת רטט מפילה ובום פם קמים. הרמירזים הפרועים, זוכים להתחיל שוב בנאמבר. אין כמו רוקנרול בכדי לקבוע יתרון מחץ, כאשר עוזי מוציא את הטוב ביותר ברוקנרול וספי מלווה עם חצוצרה מאתגרת. בום עם חוזרים עם נשק האלקאזם הנדיר וג'ק כינרות מתחיל לשיר בליווי טובי הגדול ! "ראונד איט גואוזזז".
עוזי ואורי בפוזות "מנובר" הנדריקס, שיא הקרב.
סיבוב 5 רמירז עושים בום פם עם מסתנן ועוד איזה מסתנן ! לא כוחות. לבצע את "שיר החתונה" ככה ! כמה מצחיק זה היה וכמה טוב, כמה בונה, לא היה מה לומר חוץ מכל הכבוד להם, ספי מחליף את הטובה והטנורי עובד, אף מוסיף לא סתם אומרים שטובה לא מקבלת גיגים למרות שלטעמי זה שטות גדולה, רק בגלל זה הבומים חייבים להחזיר בגדול.
אך לפתע יש תחושה שהאחים מנסים להשלים ביניהם, מהלך הפקתי שקורה הרבה בהאבקות כשעוזי מנגן על כינרות בכל מני שוויצים זולים "איף יו קאנט פייט דם גויין טאם?” ההופעה הפכה ל "רמירז את בום פם" ומה עם המתופפים? הינה גם הם יחד מבצעים אלקאזם בגדול כשהילד מקנח ב"מוש" לעבר הקהל .
בסיבוב השביעי, קרב שלושת הקטעים, כבר היה ברור, הם חברו יחדיו, אבל בכל זאת רמירז יתחילו !
החלק של הרמירזים היה פאנק רוק עם ג'וני קש כשלספי יש את נשק האפקט על חצוצרה ןמאדי ווטרס מנצח. המגרש הקשה(סאונד) היה עם מתאבק אחד פחות(הבס החסר במעט) והביא את בום פם לעשות את הדבר הנכון ולתת בראש עם פאנק רוק . הגיע הזמן שהילד יתן קצת מדרייב השירה שלו ואורי המוכשר מאוד מסיים עם"Malibu” באלקאזם האחרון לקרב, נראה אם זה יספיק להם דרך נשק הפריטה המוכפלת הכל כך אופיינית וטובת הוויקינגים.
"אניסייד לוקינג אווט" המעולה קבע, תחרות שווה, בעצם ה "יחד" הוא המטרה של כל הערב הזה, השילוב של השמונה בסיבוב השמיני ניצח ובגדול। לאון סגר את הקרב בשוויון והמון מחמאות להרכבי האושר האלה שנתנו כבוד ל"רדיו" ! וסיימו בעוד איזה אינסטרומנטאל טוב עם הוויב של ג׳וני קש, כמובן ברוק חצוף ומלהיב אשר איחד את אורי ועוזי הכל כך מושלמים יחדיו, אולי לא נזכה למיזוג, עד לעונג הבא.
שבט אחים גם יחד-בום פם והאחים רמירז, מופע במה של ימי ה"פינגוין" והרוקסן",תענוג.
יום חמישי היה יום של עונג לז'אנר בעל האפשרויות הבלתי מוגבלות והוכיח לכולם מי החזק ומי יותר גדול פה בישראל, לא נראה לי ש"הפרצים" ילחמו איתם בזירה לעולם, זה יהיה נוק אווט ידוע מראש. הרוק האלטרנטיבי הוא האלוף האמיתי של הערב הזה והבס עוד מוחבא בדימונה. כל הכבוד לכל מי שארגן ערב כמו זה כדי להראות עד כמה המוסיקה נושמת על פני הקרקע.
מיזם מעולה +++ למדינה שזקוקה לכך וההמשך יבוא גם יבוא!
יום רביעי, 21 ביולי 2010
עושים איכות בשקט !
איכות מהפכנית
על מפלצת האנטרנט, הדטרמיניזם הטכנולוגי והמהפכה החברתית שנוצרה בעקבות אפשרויות החשיפה ברשת, ניתן לערוך מחקר בגודל הר . כיוון שפילוסופים גדולים כמו סוקרטס , היו נמנעים מההתפלספות הזו, אתייחס לחלק קטן ותשוקתי שנוצר כתוצאה מכל ההתפתחות התקשורתית בעולם, העידן האינטראקטיבי. בעשור האחרון נולדה גישה חדשה בתרבות המוסיקה, גישה אשר הובילה לדרך חדשה, בה מוסיקאים יכולים ליצור את האומנות שלהם, באופן עצמאי ולבחור באפשרות להפיץ אותה ללא תמיכה. השליטה האנטראקטיבית, הולידה את תרבות ה"אינדי" במוסיקה, תרבות אשר שינתה את כללי המשחק, גרמה ליוצרים באשר הם, להגיע למסקנה שיש להם את האפשרות להקליט במקצועיות ובאופן עצמאי, כל מה שהם בוחרים להקליט ולהפיץ את הבחירה הזו לכל מקום בעולם במהירות בזק, דרך שלל אתרים ברשת, בעיקר דרך אחד כזה בצבע כחול לבן שיצר עולם בתוך עולם והוכיח שלא חייבים להיות נהג משאית אמריקאי ששר בלוז בזמן הובלה ואיזה מפיק עולה על הכישרון ומושך אותו מהר לאולפן שלו אפשר להיות אלביס פרסלי גם דרך האינטרנט. שנות התשעים המוקדמות הם זיכרון נעורים מתוק שלי, טקס פרסי MTV הראה מגוון נרחב של מוזיקאים בסגנונות שונים, רשת הענק "Tower Records" סוף סוף הגיעה לטיילת ת"א עם עולם של אלבומים ומועדון "הרוקסן" נתן בראש לכל נער חובב מוסיקה. בסוף שנות התשעים הוא נסגר, שוק המוסיקה העולמי נאבק ביכולות הרשת, אפשריות הצריבה הובילו למשברים כלכלים שגרמו לחברות התקליטים השולטות לרדת נמוך ולמתג פופ קליט ודל שימכור בכל דרך שיווקית אפשרית, בכדי לצמצם את משבר מכירת האלבומים.
קונצרן מחפש זהות חדשה
שיווק תמיד היה וצהוב תמיד יהיה, אך ההתעלמות היחסית לאמני נישה אחרים בתקופה ההיא יצרה פערים גדולים בין ה"מיין סטרים" לכל השאר. יוצרים מהמדינות השולטות בשוק המוזיקה אשר סלדו מהמהלך, לא נלחמו נגדו, באקט טבעי, חיפשו דרכים אחרות לצאת החוצה, בעקבות אפשרויות הרשת וריבוי צריכת המחשבים בעולם, הם גם מצאו ולאט לאט הגדירו ממלכה חסינה של הפצת אומנות איכותית וחופשית. חברות התקליטים הגיעו למצב של חוסר אונים כאשר הבינו לפתע שישנה סיבה הרבה יותר גדולה לעובדה שמכירות האלבומים ירדו פלאים וההכרה האנושית למוסיקה עלתה פלאים. חלוצי האינדי גרמו לאותן חברות לפעול לפי הפתגם הידוע "If you can't fight them, join them!” כשהם מתחננים לשיתוף פעולה ללא תנאי, מהצד ובדרך שאותם אמנים בוחרים, רק כדי לשרוד ואולי גם להרוויח. 2007 הייתה שנת השיא במהפכה הזו, כאשר נוצרה הפרדה ממשית מהפופ הנמוך הרתום למושכות האמרגנים ונישות מוסיקה מגוונות החלו לקבל ביטוי ויחס ראוי משוק ששנים תמך, אך בדרכו שלו, עם הרווח שלו והשעבוד שלו. כמו בכל התפתחות תרבותית בעולם, הישראלים נזכרים מאוחר ומגזימים בתגובה בהמוניות חסרת פרופורציות, כי בישראל קיימת רק תרבות אחת, תרבות מרכז רדודה של צרכנות מוגזמת. בעידן מקומי בו מוסיקת פופ ים תיכוני בגוון בלונד שמריהווי שולטת בכל מה שמושמע ברדיו, ארועים ומקומות בילוי, אלפי יוצרים צעירים שסולדים מהסגנון הפופולרי נותרים מתוסכלים מהמציאות הזו ומוותרים על הניסיון להצליח. אך לא כולם כאלה, ישנם המקבלים את העובדה שאין עם מי להלחם וממשיכים ליצור בעוז ואיכות, גם אם זה יהיה לעשרים מעריצים, לפחות שהם יהנו מכך. תרבות האינדי בישראל הולכת ומעצימה, המוני יוצרים צעירים רוכשים מודעות וחוטפים את המתנה התרבותית הזו, המאפשרת להם להוציא את האומנות שלהם ללא פשרות וללא שעבוד כזה או אחר, אלטרנטיבה טהורה המשרתת אך ורק אותם. המהלך הזה מבורך, הוא מיצר תרבות נישה לטווח הארוך ומוציא מאותם יוצרים את מיטב היצירה, זה מספיק? ממש לא. הקלטת אינדי דורשת תקציב, דל ככל שיהיה, זה הכרחי ולא לכולם יש את הזמן והממון לכך. מה גם שכל ישראלי בעל פייסבוק ומקלט, מציג עצמו כאמן אינדי ותורם עוד ירק רכוב לסלט המקולקל, למרות כל זה, אין מבורך יותר מהיוזמה להמשיך ליצור בתנאים של כלום. עוד לפני שמוזיקאים בארץ ידעו לנסח נכון את המושג אינדי, היו כמה כשרונות שידעו וגם ממשו ולא בעברית, אלה בשפה בה גדולי היוצרים בהיסטוריה שרו, באנגלית. הם לא הביטו סביב אל מדינה מקובעת, הם חשבו גלובלית והפכו לאזרחים גלובליים במונחי הרשת. אמני האינדי האלה עבדו קשה והקליטו אלבום בצורה עצמאית, שווקו עצמם ברשת דרך כל אתר אינטראקטיבי שרק אפשר להם ובזכות הכישרון הגדול, האמונה והדחיפה שלא תלויה באזור מגורים, הם השיגו את ההכרה העולמית. לאחר הזמנה להופעות ומכירת אלבומים בחו"ל, חלוצי האינדי הישראלי קיבלו לבסוף את הכבוד מבחוץ שהוביל גם לכבוד מקומי. בזכותם התגבשה לה גישה יותר ממוקדת ושפויה של יוצרים צעירים שלא מפחדים ולא מתייחסים לרגע במה שקורה כאן, בסלט הוולדרוף שתעשיית המוסיקה הישראלית מערבבת ורק דוחפת חברות תקליטים, אמרגנים, בוקרים ויחצנים, לסבן כל יוצר המרגיש עצמאי כשכולם מרוויחים על חשבונו והוא נשאר בהרגשה שאף פעם הוא לא יוכל להיות כמו אלה שהעריץ מעבר לים... הרי לכם כמה כאלה שלמדו ועלו על דרך המלך וכמה שלימדו ובעצם מובילים גם היום לאותה הדרך,איך לעשות הכל נכון ולהאמין/לדעת שכאשר משווקים רשתית וחושבים גלובלית ביצירה ובשיווק, הכאן הוא שם והשם הופך לכאן מבחינת הצלחה ואיכות יצירה. מספר חלוצי אינדי המהווים דוגמה לאיך מתנתקים ממדינה במשבר זהות, אשר הורסת כל דבר טוב שנעשה בה מבחינת יצירה ולא תהרוס אותם לעולם. נתחיל בתלמידה מצטיינת: שריקת הסיום במפגש הענקים של רבע גמר המונדיאל מבין ארגנטינה המודחת לאלופת העולם הנוכחית ספרד,נתנה את האות לפתיחת הופעת פרידה בתאטרון "תמונע" בת"א הופעה שנקבעה בזמן הזה מבשרת על יוצר שהראש שלו נמצא במקום רחוק יותר, נכון יותר ועצמאי יותר. האחראית לכך היא יוצרת צעירה עם אנרגיות הומניות וחוצפה חיובית בשם מיקה בן ימיֿ(21). בהופעה הזו האזנתי לקטעי פולק לועזי נהדרים, המבוצעים ברמה עולמית אל מול קצת יותר משבעים איש. קטעים כמו “Nothing is wrong “ המעולה פלוס, “I” שהשאיר בי שוק "Flow” שפיונה אפל מוחה לה כפיים וקט פאוור דורשת לבצע איתה דואט ברגע ששומעת, או "Congrats” הנושה את שם האלבום שלא הופץ ונמצא אי שם איתה באולפנים בלוס אנג'לס. מיקה נחשפה אלי מהמקום המגדיר במדויק את פתח ההכרה האנטראקטיבית אשר נוצר בשנים האחרונות, ממשיך ה"מייספייס”, ה"פייסבוק”. מדיום דטרמיניסטי בו חבר שולח לחבר ששולח לעוד חבר והחבר הסקרן לוחץ על לינק עם קטעים מוקלטים של מיקה למשל, שקוראת את הכתבה הזו למשל ושולחת לחבר ששלח כבר לחבר אחר. מיקה מייצגת תוצר מהפכני של יוצרים אסרטיביים אשר קפצו על ההזדמנות להראות את שלהם ולקבל תמורה מהירה של תגובות ועניין. כמו בכל העולם, גם כאן יש אומנות ואומנות איכותית לא פחות מכל מקום אחר, בו מעריכים מוסיקה בצורה הנכונה ויודעים לתת את התגמול הנכון למי שיצר אותה, גם את זה היא ידעה. כאשר הקליטה אלבום בסגנון פולק לועזי, מבלי להפיצו ברחבי הארץ, קיבלה הזמנה להגיע לחו"ל מאמרגנים שהאזינו לה ברשת ונשארה בקו שלה כשהיא טסה לבד לכבוש את העולם, עם ביטחון מלא ביצירות שלה וחוצפה חיובית של יוצרת גדולה, האקט המשמעותי ביותר להגשמת החלום, והכל בזכות שיווק אינטראקטיבי נרחב, בעלות של מחשב זול, בעל רשת פעילה. ישבתי עם מיקה בן ימי לאחר ההופעה ושמעתי כמה היא מאמינה בדרך שלה, כשהיא מלאת השארה מיוצרים מקומיים שכבר עשו זאת ומהגדולים מעבר לים, אותם היא מעריצה עד היום. “אני מתמקדת במטרה מבלי להסתכל לצדדים ורוצה להצליח באמת ובדרך הנכונה, כרגע אני הולכת לשם ולא ממש מתעסקת במה שקורה כאן" שאפו.
קישור לאתר:http://www.myspace.com/mikabenyami
מיקה נפרדת לשלום מארץ לעולם לא.
את הוותיקים, או לפחות כמה מהם, אציין במצומצם יותר כי ישנם עוד המון שלא ציינתי.
עם זאת, אתן כבוד גדול לאוונגרדיים שכבר שנים עושים את הכל נכון ומקיימים אינדי אמיתי ללא פשרות אשר זכה לקבלות וזוהי רק ההתחלה:
“אטליז"
מדובר בהרכב אינדי רוק לועזי מהוותיקים, הפועל יותר מעשור בעבודת שטח ועשייה בלתי נגמרת, מהופעות ברחבי הארץ, לשיווק רישתי כוחני של קליפים ותכנים נדירים לחו"ל. ההכרה המכובדת בה זכו, נוצרה מהפורום החברתי ברשת וללא כל התמקדות במדיות השונות עד צאת אלבום הבכורה "Violently Delicate” ב2007 ובDelicately Violent” 2009" בלייבל הפרטי "Anova”. כיום אטליז נמצאת בעמדת כבוד בתעשיית המוזיקה בעולם ובמדיות השולטות בתחום. עם השנים, בהתפתחות אינדי טהורה, אטליז יצרה קהל מעריצים שפוט שהגיע מהשטח, מהקן פרטי והתפתח לאט ובטוח לקהילה שניזונה מבשר מעודן ומטופל היטב, מה שנשאר זה לתת לאחרים לטעום, אז מרגישים ישר באיכות האותנטית. אטליז הם חבורה של יוצרים שעובדים קשה ומאמינים בביטחון במוצר שלהם. הרכב שזכה בפרסים בפסטיבלים בעולם עם הקליפים "Attractive" ב2007 ו "Hey" ב2009 אנימציה באיכות עולמית. כיום הם מוזמנים להופעות בפסטיבלים בעולם, נבחרו לחמם את "פורקיופינתרי" בהופעתם בארץ ולפני מספר שעות הם חיממו גם את דוויזל זאפה,הבן של פראנק הגדול במופע "זאפה מנגן זאפה". יש תמורה לאיכות עצומה של יצירה חברי הלהקה הם: גיא בן שטרית גיטריסט, אנימטור על והמוח של הלהקה, לי טריפון, זמרת מחוספסת מסוקסת עם עוצמות במה ושירה באיכות עולמית במונחי רוק אלטרנטיבי, אור בהיר, גיטריסט תומך שנותן את הדרייב, עמית ארז, המוח השני שתומך בשירה וניגון נדיר בגיטרה, הדר גרין,בעל התמיכה המחייבת על הבס ועומרי הנגבי , מתופף שכל אמן ברמה עולמית היה שמח לצרף לשורותיו. גיא בן שטרית נזכר ברגע בו אטליז החלו לעבור באור הירוק של דרך האינדי , חומר השראה המצדיק את הטענה ומחזק כל יוצר מקומי : “הרגשנו שאנחנו מספיק מגובשים מבחינת החומרים וברמה המקצועית כלהקה. ראינו שאנחנו מסוגלים להופיע גם על במות שאין בהן ציוד מקסימלי ואולטימטיבי (אנחנו שישה חברי להקה ולא כל במה מתאימה לנו בהכרח). מעבר לזה, המון אנשים בארץ הגיבו למוזיקה שלנו ככזאת שהיא "לא נשמעת מפה" וריצינו להגיע למקום שהמוזיקה כן תישמע משויכת. גם באירופה גילינו שהמוזיקה שלנו לא נשמעת לאנשים משם או מכל מקום אחר ואנחנו אוהבים את זה”.
קישור לאתר:http://www.eatliz.com/
אטליז בהשקת הEP,הרכב על.
“קרוסלה"
קרוסלה מייצגים את המודל המדויק ביותר ל "אם תבנה את זה, זה יבוא" גיא שכטר הוא מתופף ברמה עולמית שחבר לתמר אפק, גיטריסטית מבצעת ברמה עולמית ויחד הם שרים ומבצעים מאטל אלטרנטיבי עם נגיעות גראנג' ברמה עולמית, שילוב מצוין ברמות הגבוהות ביותר כבר חמש שנים לערך ופשוט נותן בראש לשוק העולמי, עם קונספט הופעה פרונטלי ואזוטרי. לאחר אין ספור הופעות בארץ ובחו"ל והפקתו של פסטיבל "חוצמזה" פסטיבל האינדי שטח הראשון מסוגו בישראל, גיא ותמר מחזיקים באלבום מופת ובכמות הבוקינג עצומה של הופעות קרובות בחו"ל, כאשר לא מזמן זכו לחמם בהופעת פגז, את “Editors”, יקירי ישראל הבריטים שהסכימו להגיע למועדון הבארבי ללא ה”פיקסיז”. צמד חיות הרוק יודעים את דרך העבודה יותר מכל אחד אחר ועושים זאת בשקט ובאסרטיביות ללא כל התיפיפות ומבט טועה, הם בהחלט מודל לחיקוי בקרב יוצרים מקומיים כאשר עשייה בשטח וברשת היא הכותר הראשי להצלחתם. אם אפשר לקרוא להרכב מסויים אינדי מבלי למתג אותו או להנמיך ממשמעות המושג, זה הם. אבל לא אקרא להם כאלה, גיא שכטר ותמר אפק מקיימים מושג שאחרים ממתגים, חומר למחשבה, בזמן שקרוסלה ממשיכים בשלהם ולא ממש מעניין אותם מה יקרה פה או שם ! גיא שכטר מספר על האג'נדה ומחזק: “אני חושב שלא היה כאן עניין של בטוחים בזה. זה משהו שידענו (עוד מהלהקה הקודמת שלנו) שלהקות עושות אם הן רוצות להיות פעילות ולהתקדם מעבר מלנגן הופעה בת"א פעם בכמה זמן. לצבור שעות טיסה על הבמה במקום לבלות את רוב הזמן בחדר החזרות . "לצאת החוצה" מאפשר את העשייה הזאת. כמובן שגם הרגשנו שיש לנו משהו טוב בידיים ורצינו לחשוף את זה לכמה שיותר קהלים.” קישור לאתר:
http://www.myspace.com/carusella
קרוסלה בבארבי, מי חימם את מי??
“פילאבאוט"
לאחר אי פי ראשון ב 2005חברי להקת פילאבאוט לא ידעו שב2007 יזמינו אותם לטקס פרסי פסטיבל היוצרים העצמאים בלוס אנג'לס, לא ידעו ורוני ווינשטוק, זכתה בפרס הזמרת הטובה ביותר בהרכב אינדי ,לאחר מכן הם ביצעו לכבוד הזכייה את”Small Mind”, קטע אינדי פאנק רוק, שלאחר מכאן יצא ב2009 באלבום הבכורה שלהם "Point Of You” הכל פרץ החוצה בכל הכוח מהרגע ההוא , כיום יש אתר ראוי , שיווק טוב לכאן ולשם ואיכות שוות ערך לכאן או לשם. פילאבאוט( (רוני וינשטוק: שירה וגיטרה, גיא פישר: גיטרות, לירון הראל: בס, אלדר כהן: גיטרה ליווי, דרור רוסטמי: תופים) הם הרכב תל אביבי צעיר המראה עמדה קצת שונה מזאת של קרוסלה. עבודה נכונה ודרך נכונה, הובילו לכבוד עולמי ויצרו כיוון ברור לחברה המוכשרים... גיא פישר מדבר על הכיוון הידוע מראש שיצר את הכל: "תמיד הרגיש לנו טוב יותר ונכון יותר לבצע באנגלית, זו גם המוזיקה שגדלנו עליה כשהשפעות שלנו הם אמנים ולהקות מחו״ל. לכן הכתיבה של השירים פשוט באה בטבעיות באנגלית, לכן לא היה ספק שגם ההפקה צריכה להיות מותאמת לסגנון הבינלאומי יחד עם שיווק האלבום בחו״ל”.
קישור לאתר: http://www.feelabout.com/
פילאבאוט בהשקת האלבום, העולם הוכיח להם כמה הם טובים.
הדוגמאות אשר הוצגו כאן, על כמה חלוצים ישראלים של אינדי לועזי, הן דוגמאות מתוך עוד עשרות, אך אלה מספיקות בהחלט בכדי לתת דחיפה ולעזור קצת ליוצר הישראלי הטועה. הן בהחלט מבססות את הטענה.
אז הגיע הזמן לומר, מספיק ודי. מספיק לוותר וקדימה לעשות. לבצע בכל הכוח את מה שאפשר וצריך בכדי לשנות את ההכרה שבפנים דרך ההצלחה שתגיע רק מבחוץ וכשתגיע, היא תקיים את השיעור הגדול ביותר למדינה אשר בדרך הזו, יכולה לשבת וללמוד בשקט.
בחודש האחרון הגיע לבארבי ת"א, אמן פולק רוק ענק, בסדר גודל עולמי כשהוא ולהקתו נותנים בראש, אמן שרק מהסיפור על הדרך שלו להצלחה, אפשר לעשות יופי של סרט.
מי שהגיע נחשב לנציג החלוצים הישראלים מהז'אנר, אסף אבידן והמוג'וס, זה כבר שייך לכתבה אחרת.
אסף אבידן עולה לבמה לבד, כמו הדרך שעבר לבד וביחד עם המוג'וס
הגיע לאן שהגיע, לרמות איכות הגבוהות ביותר בעולם המוסיקה.
על מפלצת האנטרנט, הדטרמיניזם הטכנולוגי והמהפכה החברתית שנוצרה בעקבות אפשרויות החשיפה ברשת, ניתן לערוך מחקר בגודל הר . כיוון שפילוסופים גדולים כמו סוקרטס , היו נמנעים מההתפלספות הזו, אתייחס לחלק קטן ותשוקתי שנוצר כתוצאה מכל ההתפתחות התקשורתית בעולם, העידן האינטראקטיבי. בעשור האחרון נולדה גישה חדשה בתרבות המוסיקה, גישה אשר הובילה לדרך חדשה, בה מוסיקאים יכולים ליצור את האומנות שלהם, באופן עצמאי ולבחור באפשרות להפיץ אותה ללא תמיכה. השליטה האנטראקטיבית, הולידה את תרבות ה"אינדי" במוסיקה, תרבות אשר שינתה את כללי המשחק, גרמה ליוצרים באשר הם, להגיע למסקנה שיש להם את האפשרות להקליט במקצועיות ובאופן עצמאי, כל מה שהם בוחרים להקליט ולהפיץ את הבחירה הזו לכל מקום בעולם במהירות בזק, דרך שלל אתרים ברשת, בעיקר דרך אחד כזה בצבע כחול לבן שיצר עולם בתוך עולם והוכיח שלא חייבים להיות נהג משאית אמריקאי ששר בלוז בזמן הובלה ואיזה מפיק עולה על הכישרון ומושך אותו מהר לאולפן שלו אפשר להיות אלביס פרסלי גם דרך האינטרנט. שנות התשעים המוקדמות הם זיכרון נעורים מתוק שלי, טקס פרסי MTV הראה מגוון נרחב של מוזיקאים בסגנונות שונים, רשת הענק "Tower Records" סוף סוף הגיעה לטיילת ת"א עם עולם של אלבומים ומועדון "הרוקסן" נתן בראש לכל נער חובב מוסיקה. בסוף שנות התשעים הוא נסגר, שוק המוסיקה העולמי נאבק ביכולות הרשת, אפשריות הצריבה הובילו למשברים כלכלים שגרמו לחברות התקליטים השולטות לרדת נמוך ולמתג פופ קליט ודל שימכור בכל דרך שיווקית אפשרית, בכדי לצמצם את משבר מכירת האלבומים.
קונצרן מחפש זהות חדשה
שיווק תמיד היה וצהוב תמיד יהיה, אך ההתעלמות היחסית לאמני נישה אחרים בתקופה ההיא יצרה פערים גדולים בין ה"מיין סטרים" לכל השאר. יוצרים מהמדינות השולטות בשוק המוזיקה אשר סלדו מהמהלך, לא נלחמו נגדו, באקט טבעי, חיפשו דרכים אחרות לצאת החוצה, בעקבות אפשרויות הרשת וריבוי צריכת המחשבים בעולם, הם גם מצאו ולאט לאט הגדירו ממלכה חסינה של הפצת אומנות איכותית וחופשית. חברות התקליטים הגיעו למצב של חוסר אונים כאשר הבינו לפתע שישנה סיבה הרבה יותר גדולה לעובדה שמכירות האלבומים ירדו פלאים וההכרה האנושית למוסיקה עלתה פלאים. חלוצי האינדי גרמו לאותן חברות לפעול לפי הפתגם הידוע "If you can't fight them, join them!” כשהם מתחננים לשיתוף פעולה ללא תנאי, מהצד ובדרך שאותם אמנים בוחרים, רק כדי לשרוד ואולי גם להרוויח. 2007 הייתה שנת השיא במהפכה הזו, כאשר נוצרה הפרדה ממשית מהפופ הנמוך הרתום למושכות האמרגנים ונישות מוסיקה מגוונות החלו לקבל ביטוי ויחס ראוי משוק ששנים תמך, אך בדרכו שלו, עם הרווח שלו והשעבוד שלו. כמו בכל התפתחות תרבותית בעולם, הישראלים נזכרים מאוחר ומגזימים בתגובה בהמוניות חסרת פרופורציות, כי בישראל קיימת רק תרבות אחת, תרבות מרכז רדודה של צרכנות מוגזמת. בעידן מקומי בו מוסיקת פופ ים תיכוני בגוון בלונד שמריהווי שולטת בכל מה שמושמע ברדיו, ארועים ומקומות בילוי, אלפי יוצרים צעירים שסולדים מהסגנון הפופולרי נותרים מתוסכלים מהמציאות הזו ומוותרים על הניסיון להצליח. אך לא כולם כאלה, ישנם המקבלים את העובדה שאין עם מי להלחם וממשיכים ליצור בעוז ואיכות, גם אם זה יהיה לעשרים מעריצים, לפחות שהם יהנו מכך. תרבות האינדי בישראל הולכת ומעצימה, המוני יוצרים צעירים רוכשים מודעות וחוטפים את המתנה התרבותית הזו, המאפשרת להם להוציא את האומנות שלהם ללא פשרות וללא שעבוד כזה או אחר, אלטרנטיבה טהורה המשרתת אך ורק אותם. המהלך הזה מבורך, הוא מיצר תרבות נישה לטווח הארוך ומוציא מאותם יוצרים את מיטב היצירה, זה מספיק? ממש לא. הקלטת אינדי דורשת תקציב, דל ככל שיהיה, זה הכרחי ולא לכולם יש את הזמן והממון לכך. מה גם שכל ישראלי בעל פייסבוק ומקלט, מציג עצמו כאמן אינדי ותורם עוד ירק רכוב לסלט המקולקל, למרות כל זה, אין מבורך יותר מהיוזמה להמשיך ליצור בתנאים של כלום. עוד לפני שמוזיקאים בארץ ידעו לנסח נכון את המושג אינדי, היו כמה כשרונות שידעו וגם ממשו ולא בעברית, אלה בשפה בה גדולי היוצרים בהיסטוריה שרו, באנגלית. הם לא הביטו סביב אל מדינה מקובעת, הם חשבו גלובלית והפכו לאזרחים גלובליים במונחי הרשת. אמני האינדי האלה עבדו קשה והקליטו אלבום בצורה עצמאית, שווקו עצמם ברשת דרך כל אתר אינטראקטיבי שרק אפשר להם ובזכות הכישרון הגדול, האמונה והדחיפה שלא תלויה באזור מגורים, הם השיגו את ההכרה העולמית. לאחר הזמנה להופעות ומכירת אלבומים בחו"ל, חלוצי האינדי הישראלי קיבלו לבסוף את הכבוד מבחוץ שהוביל גם לכבוד מקומי. בזכותם התגבשה לה גישה יותר ממוקדת ושפויה של יוצרים צעירים שלא מפחדים ולא מתייחסים לרגע במה שקורה כאן, בסלט הוולדרוף שתעשיית המוסיקה הישראלית מערבבת ורק דוחפת חברות תקליטים, אמרגנים, בוקרים ויחצנים, לסבן כל יוצר המרגיש עצמאי כשכולם מרוויחים על חשבונו והוא נשאר בהרגשה שאף פעם הוא לא יוכל להיות כמו אלה שהעריץ מעבר לים... הרי לכם כמה כאלה שלמדו ועלו על דרך המלך וכמה שלימדו ובעצם מובילים גם היום לאותה הדרך,איך לעשות הכל נכון ולהאמין/לדעת שכאשר משווקים רשתית וחושבים גלובלית ביצירה ובשיווק, הכאן הוא שם והשם הופך לכאן מבחינת הצלחה ואיכות יצירה. מספר חלוצי אינדי המהווים דוגמה לאיך מתנתקים ממדינה במשבר זהות, אשר הורסת כל דבר טוב שנעשה בה מבחינת יצירה ולא תהרוס אותם לעולם. נתחיל בתלמידה מצטיינת: שריקת הסיום במפגש הענקים של רבע גמר המונדיאל מבין ארגנטינה המודחת לאלופת העולם הנוכחית ספרד,נתנה את האות לפתיחת הופעת פרידה בתאטרון "תמונע" בת"א הופעה שנקבעה בזמן הזה מבשרת על יוצר שהראש שלו נמצא במקום רחוק יותר, נכון יותר ועצמאי יותר. האחראית לכך היא יוצרת צעירה עם אנרגיות הומניות וחוצפה חיובית בשם מיקה בן ימיֿ(21). בהופעה הזו האזנתי לקטעי פולק לועזי נהדרים, המבוצעים ברמה עולמית אל מול קצת יותר משבעים איש. קטעים כמו “Nothing is wrong “ המעולה פלוס, “I” שהשאיר בי שוק "Flow” שפיונה אפל מוחה לה כפיים וקט פאוור דורשת לבצע איתה דואט ברגע ששומעת, או "Congrats” הנושה את שם האלבום שלא הופץ ונמצא אי שם איתה באולפנים בלוס אנג'לס. מיקה נחשפה אלי מהמקום המגדיר במדויק את פתח ההכרה האנטראקטיבית אשר נוצר בשנים האחרונות, ממשיך ה"מייספייס”, ה"פייסבוק”. מדיום דטרמיניסטי בו חבר שולח לחבר ששולח לעוד חבר והחבר הסקרן לוחץ על לינק עם קטעים מוקלטים של מיקה למשל, שקוראת את הכתבה הזו למשל ושולחת לחבר ששלח כבר לחבר אחר. מיקה מייצגת תוצר מהפכני של יוצרים אסרטיביים אשר קפצו על ההזדמנות להראות את שלהם ולקבל תמורה מהירה של תגובות ועניין. כמו בכל העולם, גם כאן יש אומנות ואומנות איכותית לא פחות מכל מקום אחר, בו מעריכים מוסיקה בצורה הנכונה ויודעים לתת את התגמול הנכון למי שיצר אותה, גם את זה היא ידעה. כאשר הקליטה אלבום בסגנון פולק לועזי, מבלי להפיצו ברחבי הארץ, קיבלה הזמנה להגיע לחו"ל מאמרגנים שהאזינו לה ברשת ונשארה בקו שלה כשהיא טסה לבד לכבוש את העולם, עם ביטחון מלא ביצירות שלה וחוצפה חיובית של יוצרת גדולה, האקט המשמעותי ביותר להגשמת החלום, והכל בזכות שיווק אינטראקטיבי נרחב, בעלות של מחשב זול, בעל רשת פעילה. ישבתי עם מיקה בן ימי לאחר ההופעה ושמעתי כמה היא מאמינה בדרך שלה, כשהיא מלאת השארה מיוצרים מקומיים שכבר עשו זאת ומהגדולים מעבר לים, אותם היא מעריצה עד היום. “אני מתמקדת במטרה מבלי להסתכל לצדדים ורוצה להצליח באמת ובדרך הנכונה, כרגע אני הולכת לשם ולא ממש מתעסקת במה שקורה כאן" שאפו.
קישור לאתר:http://www.myspace.com/mikabenyami
מיקה נפרדת לשלום מארץ לעולם לא.
את הוותיקים, או לפחות כמה מהם, אציין במצומצם יותר כי ישנם עוד המון שלא ציינתי.
עם זאת, אתן כבוד גדול לאוונגרדיים שכבר שנים עושים את הכל נכון ומקיימים אינדי אמיתי ללא פשרות אשר זכה לקבלות וזוהי רק ההתחלה:
“אטליז"
מדובר בהרכב אינדי רוק לועזי מהוותיקים, הפועל יותר מעשור בעבודת שטח ועשייה בלתי נגמרת, מהופעות ברחבי הארץ, לשיווק רישתי כוחני של קליפים ותכנים נדירים לחו"ל. ההכרה המכובדת בה זכו, נוצרה מהפורום החברתי ברשת וללא כל התמקדות במדיות השונות עד צאת אלבום הבכורה "Violently Delicate” ב2007 ובDelicately Violent” 2009" בלייבל הפרטי "Anova”. כיום אטליז נמצאת בעמדת כבוד בתעשיית המוזיקה בעולם ובמדיות השולטות בתחום. עם השנים, בהתפתחות אינדי טהורה, אטליז יצרה קהל מעריצים שפוט שהגיע מהשטח, מהקן פרטי והתפתח לאט ובטוח לקהילה שניזונה מבשר מעודן ומטופל היטב, מה שנשאר זה לתת לאחרים לטעום, אז מרגישים ישר באיכות האותנטית. אטליז הם חבורה של יוצרים שעובדים קשה ומאמינים בביטחון במוצר שלהם. הרכב שזכה בפרסים בפסטיבלים בעולם עם הקליפים "Attractive" ב2007 ו "Hey" ב2009 אנימציה באיכות עולמית. כיום הם מוזמנים להופעות בפסטיבלים בעולם, נבחרו לחמם את "פורקיופינתרי" בהופעתם בארץ ולפני מספר שעות הם חיממו גם את דוויזל זאפה,הבן של פראנק הגדול במופע "זאפה מנגן זאפה". יש תמורה לאיכות עצומה של יצירה חברי הלהקה הם: גיא בן שטרית גיטריסט, אנימטור על והמוח של הלהקה, לי טריפון, זמרת מחוספסת מסוקסת עם עוצמות במה ושירה באיכות עולמית במונחי רוק אלטרנטיבי, אור בהיר, גיטריסט תומך שנותן את הדרייב, עמית ארז, המוח השני שתומך בשירה וניגון נדיר בגיטרה, הדר גרין,בעל התמיכה המחייבת על הבס ועומרי הנגבי , מתופף שכל אמן ברמה עולמית היה שמח לצרף לשורותיו. גיא בן שטרית נזכר ברגע בו אטליז החלו לעבור באור הירוק של דרך האינדי , חומר השראה המצדיק את הטענה ומחזק כל יוצר מקומי : “הרגשנו שאנחנו מספיק מגובשים מבחינת החומרים וברמה המקצועית כלהקה. ראינו שאנחנו מסוגלים להופיע גם על במות שאין בהן ציוד מקסימלי ואולטימטיבי (אנחנו שישה חברי להקה ולא כל במה מתאימה לנו בהכרח). מעבר לזה, המון אנשים בארץ הגיבו למוזיקה שלנו ככזאת שהיא "לא נשמעת מפה" וריצינו להגיע למקום שהמוזיקה כן תישמע משויכת. גם באירופה גילינו שהמוזיקה שלנו לא נשמעת לאנשים משם או מכל מקום אחר ואנחנו אוהבים את זה”.
קישור לאתר:http://www.eatliz.com/
אטליז בהשקת הEP,הרכב על.
“קרוסלה"
קרוסלה מייצגים את המודל המדויק ביותר ל "אם תבנה את זה, זה יבוא" גיא שכטר הוא מתופף ברמה עולמית שחבר לתמר אפק, גיטריסטית מבצעת ברמה עולמית ויחד הם שרים ומבצעים מאטל אלטרנטיבי עם נגיעות גראנג' ברמה עולמית, שילוב מצוין ברמות הגבוהות ביותר כבר חמש שנים לערך ופשוט נותן בראש לשוק העולמי, עם קונספט הופעה פרונטלי ואזוטרי. לאחר אין ספור הופעות בארץ ובחו"ל והפקתו של פסטיבל "חוצמזה" פסטיבל האינדי שטח הראשון מסוגו בישראל, גיא ותמר מחזיקים באלבום מופת ובכמות הבוקינג עצומה של הופעות קרובות בחו"ל, כאשר לא מזמן זכו לחמם בהופעת פגז, את “Editors”, יקירי ישראל הבריטים שהסכימו להגיע למועדון הבארבי ללא ה”פיקסיז”. צמד חיות הרוק יודעים את דרך העבודה יותר מכל אחד אחר ועושים זאת בשקט ובאסרטיביות ללא כל התיפיפות ומבט טועה, הם בהחלט מודל לחיקוי בקרב יוצרים מקומיים כאשר עשייה בשטח וברשת היא הכותר הראשי להצלחתם. אם אפשר לקרוא להרכב מסויים אינדי מבלי למתג אותו או להנמיך ממשמעות המושג, זה הם. אבל לא אקרא להם כאלה, גיא שכטר ותמר אפק מקיימים מושג שאחרים ממתגים, חומר למחשבה, בזמן שקרוסלה ממשיכים בשלהם ולא ממש מעניין אותם מה יקרה פה או שם ! גיא שכטר מספר על האג'נדה ומחזק: “אני חושב שלא היה כאן עניין של בטוחים בזה. זה משהו שידענו (עוד מהלהקה הקודמת שלנו) שלהקות עושות אם הן רוצות להיות פעילות ולהתקדם מעבר מלנגן הופעה בת"א פעם בכמה זמן. לצבור שעות טיסה על הבמה במקום לבלות את רוב הזמן בחדר החזרות . "לצאת החוצה" מאפשר את העשייה הזאת. כמובן שגם הרגשנו שיש לנו משהו טוב בידיים ורצינו לחשוף את זה לכמה שיותר קהלים.” קישור לאתר:
http://www.myspace.com/carusella
קרוסלה בבארבי, מי חימם את מי??
“פילאבאוט"
לאחר אי פי ראשון ב 2005חברי להקת פילאבאוט לא ידעו שב2007 יזמינו אותם לטקס פרסי פסטיבל היוצרים העצמאים בלוס אנג'לס, לא ידעו ורוני ווינשטוק, זכתה בפרס הזמרת הטובה ביותר בהרכב אינדי ,לאחר מכן הם ביצעו לכבוד הזכייה את”Small Mind”, קטע אינדי פאנק רוק, שלאחר מכאן יצא ב2009 באלבום הבכורה שלהם "Point Of You” הכל פרץ החוצה בכל הכוח מהרגע ההוא , כיום יש אתר ראוי , שיווק טוב לכאן ולשם ואיכות שוות ערך לכאן או לשם. פילאבאוט( (רוני וינשטוק: שירה וגיטרה, גיא פישר: גיטרות, לירון הראל: בס, אלדר כהן: גיטרה ליווי, דרור רוסטמי: תופים) הם הרכב תל אביבי צעיר המראה עמדה קצת שונה מזאת של קרוסלה. עבודה נכונה ודרך נכונה, הובילו לכבוד עולמי ויצרו כיוון ברור לחברה המוכשרים... גיא פישר מדבר על הכיוון הידוע מראש שיצר את הכל: "תמיד הרגיש לנו טוב יותר ונכון יותר לבצע באנגלית, זו גם המוזיקה שגדלנו עליה כשהשפעות שלנו הם אמנים ולהקות מחו״ל. לכן הכתיבה של השירים פשוט באה בטבעיות באנגלית, לכן לא היה ספק שגם ההפקה צריכה להיות מותאמת לסגנון הבינלאומי יחד עם שיווק האלבום בחו״ל”.
קישור לאתר: http://www.feelabout.com/
פילאבאוט בהשקת האלבום, העולם הוכיח להם כמה הם טובים.
הדוגמאות אשר הוצגו כאן, על כמה חלוצים ישראלים של אינדי לועזי, הן דוגמאות מתוך עוד עשרות, אך אלה מספיקות בהחלט בכדי לתת דחיפה ולעזור קצת ליוצר הישראלי הטועה. הן בהחלט מבססות את הטענה.
אז הגיע הזמן לומר, מספיק ודי. מספיק לוותר וקדימה לעשות. לבצע בכל הכוח את מה שאפשר וצריך בכדי לשנות את ההכרה שבפנים דרך ההצלחה שתגיע רק מבחוץ וכשתגיע, היא תקיים את השיעור הגדול ביותר למדינה אשר בדרך הזו, יכולה לשבת וללמוד בשקט.
בחודש האחרון הגיע לבארבי ת"א, אמן פולק רוק ענק, בסדר גודל עולמי כשהוא ולהקתו נותנים בראש, אמן שרק מהסיפור על הדרך שלו להצלחה, אפשר לעשות יופי של סרט.
מי שהגיע נחשב לנציג החלוצים הישראלים מהז'אנר, אסף אבידן והמוג'וס, זה כבר שייך לכתבה אחרת.
אסף אבידן עולה לבמה לבד, כמו הדרך שעבר לבד וביחד עם המוג'וס
הגיע לאן שהגיע, לרמות איכות הגבוהות ביותר בעולם המוסיקה.
יום שבת, 17 ביולי 2010
יום שלישי, 22 ביוני 2010
H&C לא היה לי מושג...
שמדובר ב"Hank & Cupcakes" לא היה לי מושג שמדובר בקאבר ל "ג'וי דיוויז'ן" She's Lost Control Again"
לא היה לי מושג שמדובר בצמד נשואים מישראל שהחליט לכבוש את העולם באיכויות הנדירות שלו. כאשר הצמד חימם את "פלסיבו" בארץ והגיע לאחר מכאן לתת הופעה מיוחדת שלא תחזור ב"רוטשילד 12", זו בהחלט הייתה אהבה ממבט ראשון ובוסט של הנאה לאנוש בעל מום תלויי מוסיקה כמוני. מהרגע הראשון שנכנסתי למקום, נשארתי מאוהב ליד הדלת, כי לא יכולתי להסיט את המבט והריכוז מצמד המוכשרים הזה, שמייצג את עצמו הרחק מכאן, מקבל תהילה ופרסים מכובדים בחו"ל ומהווה חלק מהבז העולמי על הרכבים בשנה האחרונה, לאחר הוצאת הEP הנדיר שלהם, בסיס אלבום שחובה להאזין לו וחובה לפרגן לאלה שיצרו אותו, שגית ואריאל שרקובסקי, הלו הם "Hank & Cupcakes". שגית ואריאל החלו דרכם בישראל כמו כל יוצר מקומי,הם עבדו על חומרים שונים, תחת הגאונות של משה לוי בין היתר ומהר מאוד קלטו שאין זמן לבזבז זמן על מי שעוד יודע איך להעריך אותם, מדינת ישראל, כמו שקלטו שמה שיש בהם שווה את העולם הגדול. הצמד עזב את הארץ כשהוא מטייל בעולם עם מני יצירות ומגבש אסטרטגיות חדשות לעתיד. בשנתיים האחרונות הם חיים בברוקלין ויוצרים אינדי פופ סקסי המשלב בתוכו המון פאנקי דיסקו,דארק אייתיז ורוק. הכל תחת השם "Hank & Cupcakes" כששגית מציגה העמדה מקורית וקשה ביותר כמתופפת זמרת ואריאל אחראי על הביס ליין עם הבס ושאר העזרים האלקטרונים, אזוטרי ונהדר ! יחד הוציאו EP מייצג וכיום הם שם דבר שמפרק מועדונים במנהטן, דרך צניעות עבודה קשה ופרופרמריות על. הכל התפוצץ לכיווני באותו היום ברוטשילד ומהרגע שהאזנתי ל EP בו אפשר להנות מאותו הקאבר המרשים שגם איאן קרטיס הפרובלמטי, היה מכבד, אם לא היה מתאבד. אפשר להנות מכל אחד מארבעת הקטעים שם, לעוף ולרקוד מ "Aint No Love", הלהיט, מ"Pleasur Town" המגוון עם הבייס ליין הנפוח ותוסף הוידאו ו מ"Roses" העדין שמציג את קולה מקסים, הדיקציה הנדירה של שגית והפולו המאתגר של בן זוגה לחיים ולצמד. אין לי ספק שהEP הזה עתיד להשמע בכל מדיית תרבות בישראל ואף יותר מכך, זו דוגמה מושלמת להצלחה ראויה ואישית שהסצנה המקומית טופסת עליה טרמפ, הדבר האחרון שמעניין את זוכה הגראמי מארק קריסטנס שהחליט ללכת על ההפקה הזו ואת"H&C" שבימינו, פורצים את גבולות ההצלחה בדומה לאסף אבידן ולא מביטים לאחור, אלה אם מתחשק להם לפנק אותנו בהופעת אינדי פופ מינימלי במועדון שכונתי בת"א.
שגית:"אנחנו נפיץ את H&C גם בישראל, אבל זה לא מטריד אותנו וכרגע אנחנו חיים את ההצלחה שם"ויש כזו, עם המון פרסים וביקורות נהדרות שבשנה האחרונה הם זוכים לקבל ברחבי ארה"ב ובאירופה, אז הכרחתי את עצמי לשאול, לקחת את המוצר הנהדר שצמד הצנועים והמוכשרים מברוקלין יצר ולכתוב בהתלהבות על הרכב הדואו הנדיר הזה, בגלל שהוא טוב, בגלל שהוא הרבה מעבר למה שקורה כאן במדינה, בגלל שהוא הדבר האמיתי שמוכיח איך צריך להתייחס לישראלים כישרוניים, בין אם הם שם או כאן.
רק תודה ורק בהצלחה.
קישורים:http://www.myspace.com/hankandcupcakes
אני שמח שיוצא לי לכתוב היום בכבוד רב והערצה רבה, על הרכב דאו ישראלי המתגורר כרגע בברוקלין ומדהים את סצנת האינדי-פופ ברחבי ארה"ב.
יום אחד נחמד בעשור החדש, אני יושב לי על המחשב בחפירות הרגילות ב"Deezer" 'כדי להתעדכן עוד קצת כשלפתע נתפסות אוזני בקטע דארק שנות השמונים
יום אחד נחמד בעשור החדש, אני יושב לי על המחשב בחפירות הרגילות ב"Deezer" 'כדי להתעדכן עוד קצת כשלפתע נתפסות אוזני בקטע דארק שנות השמונים
קצת מוכר, אך משודרג להפליא. לא היה לי מושג
לא היה לי מושג שמדובר בצמד נשואים מישראל שהחליט לכבוש את העולם באיכויות הנדירות שלו. כאשר הצמד חימם את "פלסיבו" בארץ והגיע לאחר מכאן לתת הופעה מיוחדת שלא תחזור ב"רוטשילד 12", זו בהחלט הייתה אהבה ממבט ראשון ובוסט של הנאה לאנוש בעל מום תלויי מוסיקה כמוני. מהרגע הראשון שנכנסתי למקום, נשארתי מאוהב ליד הדלת, כי לא יכולתי להסיט את המבט והריכוז מצמד המוכשרים הזה, שמייצג את עצמו הרחק מכאן, מקבל תהילה ופרסים מכובדים בחו"ל ומהווה חלק מהבז העולמי על הרכבים בשנה האחרונה, לאחר הוצאת הEP הנדיר שלהם, בסיס אלבום שחובה להאזין לו וחובה לפרגן לאלה שיצרו אותו, שגית ואריאל שרקובסקי, הלו הם "Hank & Cupcakes". שגית ואריאל החלו דרכם בישראל כמו כל יוצר מקומי,הם עבדו על חומרים שונים, תחת הגאונות של משה לוי בין היתר ומהר מאוד קלטו שאין זמן לבזבז זמן על מי שעוד יודע איך להעריך אותם, מדינת ישראל, כמו שקלטו שמה שיש בהם שווה את העולם הגדול. הצמד עזב את הארץ כשהוא מטייל בעולם עם מני יצירות ומגבש אסטרטגיות חדשות לעתיד. בשנתיים האחרונות הם חיים בברוקלין ויוצרים אינדי פופ סקסי המשלב בתוכו המון פאנקי דיסקו,דארק אייתיז ורוק. הכל תחת השם "Hank & Cupcakes" כששגית מציגה העמדה מקורית וקשה ביותר כמתופפת זמרת ואריאל אחראי על הביס ליין עם הבס ושאר העזרים האלקטרונים, אזוטרי ונהדר ! יחד הוציאו EP מייצג וכיום הם שם דבר שמפרק מועדונים במנהטן, דרך צניעות עבודה קשה ופרופרמריות על. הכל התפוצץ לכיווני באותו היום ברוטשילד ומהרגע שהאזנתי ל EP בו אפשר להנות מאותו הקאבר המרשים שגם איאן קרטיס הפרובלמטי, היה מכבד, אם לא היה מתאבד. אפשר להנות מכל אחד מארבעת הקטעים שם, לעוף ולרקוד מ "Aint No Love", הלהיט, מ"Pleasur Town" המגוון עם הבייס ליין הנפוח ותוסף הוידאו ו מ"Roses" העדין שמציג את קולה מקסים, הדיקציה הנדירה של שגית והפולו המאתגר של בן זוגה לחיים ולצמד. אין לי ספק שהEP הזה עתיד להשמע בכל מדיית תרבות בישראל ואף יותר מכך, זו דוגמה מושלמת להצלחה ראויה ואישית שהסצנה המקומית טופסת עליה טרמפ, הדבר האחרון שמעניין את זוכה הגראמי מארק קריסטנס שהחליט ללכת על ההפקה הזו ואת"H&C" שבימינו, פורצים את גבולות ההצלחה בדומה לאסף אבידן ולא מביטים לאחור, אלה אם מתחשק להם לפנק אותנו בהופעת אינדי פופ מינימלי במועדון שכונתי בת"א.
שגית:"אנחנו נפיץ את H&C גם בישראל, אבל זה לא מטריד אותנו וכרגע אנחנו חיים את ההצלחה שם"ויש כזו, עם המון פרסים וביקורות נהדרות שבשנה האחרונה הם זוכים לקבל ברחבי ארה"ב ובאירופה, אז הכרחתי את עצמי לשאול, לקחת את המוצר הנהדר שצמד הצנועים והמוכשרים מברוקלין יצר ולכתוב בהתלהבות על הרכב הדואו הנדיר הזה, בגלל שהוא טוב, בגלל שהוא הרבה מעבר למה שקורה כאן במדינה, בגלל שהוא הדבר האמיתי שמוכיח איך צריך להתייחס לישראלים כישרוניים, בין אם הם שם או כאן.
רק תודה ורק בהצלחה.
קישורים:http://www.myspace.com/hankandcupcakes
יום חמישי, 10 ביוני 2010
רגע של קסם.
אדיטוס מתרגשים כמו בוומבלי אצל שאול בבארבי.
קרוסלה בעוד שידרוג לטופ של הרוק.רגע של קסם
עידן חדש להופעות ב"בארבי ת"א" כמקום מפלט להפקות סובלות מציאות (תקנון לשעת חירום) ושיבוחן מחדש לרמת סיפוק אינטימית ומקסימלית, אין מענג מזה לחובבי המוסיקה בישראל.
יום רביעי9/6/10 יוזכר כיום היסטורי להפקות פסטיבלים בישראל, עם להקות ענק מחו"ל.
הרכב הדואו אינדי פאנק רוק הישראלי קרוסלה זכו ליטול חלק והרכב הבריטרוק האגדי "אדיטורס" מימשו את הערב הזה ונתנו לכל האלף איש בקהל, לבעלי הבארבי ובעיקר לשוקי וויס שהפיק עשרות הופעות ענק ופסטיבלי חו"ל בישראל עד כה, רגע אחד של רגש ותחושת סיפוק, רגע היסטורי במקום היסטורי אשר הוציא מכל אחד מהנוכחים את הטוב ביותר.
מתחם הבארבי נפרש לגודלו הנוכחי והאפקט, סוף כל סוף הראה ניצוצות של גאונות כשאלף איש נהנים מהנוחיות והאקוסטיקה הנדיר שנעשתה במקום בדיוק להופעות מסדר הגודל הזה.
לפתע נשכח כל הזעם ממקודם, הפוליטיקה המטומטמת שלא קשורה ולא מעניינת כשהמוסיקה חודרת, הסיבות לביטול הפיקסיז, אשר חלו לבטח, משיקולים רציניים מאוד שלא קשורים בדעות של קים דיל , בלאק ואחרים, אבל עדין לא צריכים לעבור באהדה מסוימת כלפיהם מהסיבות לכל מה שעבר על תרבות המוסיקה בארץ השבוע.
זה ממש לא מעניין מה הסיבות, מעניין מה כאן כרגע וכמה אושר אפשר לקבל מזה,"מה שבפנים זה מה שחשוב ומעניין" אמר וצדק, טום סמית' סולן להקת אדיטורז לקראת סיום ההופעה.
אז בפנים היה אש התמרות עשן במונחי לייב שואו.
קרוסלה (תמר אפק וגיא שכטר) החלו לקלף עד הגבעול, את כל הספקות מהשבוע כשהם על במה ולא על ריצפת הקהל כהרגלם, נותנים הופעת פאנק רוק מהטובות שהרכב ישראלי יכול לתת ומביאים את הקהל לרתיחה לקראת האורחים האהודים שהחליטו להגיע בכל מחיר וקיבלו תמורה גדולה בהרבה ממה שהעלו על דעתם.
אדיטורז עלו עם"In This Light And On This Evening" במחיאות כפיים רועשות ומרגשות מאוד, הקטע הראשון מאלבומם האחרון פתח בצורה המתאימה ביותר אתהופעתם, הרבה יותר מבדרך כלל כשטום סמית' מראה את הרבגוניות של על הפסנתר סינטי שב"Lights" עובר לחשמלית ומרים את הקהל למעלה מבלי להוריד לרגע, כישרון ענק ופרופורמר נדיר.
"An End Has A Start" הלהיט בעל שם האלבום, הוריד כל ספק קודם לגבי הקומבינה המוצלחת ששוקי סידר והראה למעשה שמעז יצא מתוק.
אידטורז התרגלו להופיע במקומות הרבה יותר גדולים בחמש שנים האחרונות, לפתע הם מצאו עצמם בתוך בארבי משופשף מאלפי הופעות אינדי מקומי, עם קהל ישראלי חם ומשופשף בדיוק מאותן הופעות ואקוסטיקה וסאונד מן שמרגיש כמו בלונה פארק של יכולות, הכל התפרץ אצלם על הבמה, כשהם מופעים כמו ילדים ונותנים את אחת ההופעות היותר טובות ומרגשות שהם זוכרים.
הכל נשמע מצוין ומאתגר באותו הלילה, הופעה רצה עם קטעים כמו"All Sparks" הנהדר ,"Bullets" מאותו האלבום באותו הרושם, "Blood" ו "Munich"מ שאני לא זוכר אותם מבוצעים טוב יותר מאותו יום ,"The Racing Rats" שהוציאמטום והקהל אנרגיות נדירות, או "The Big Exit" שהראה למעשה איך הסגנון השונה מהאלבום האחרון, משתלב מצוין בהופעה כזו ובכלל.
ההתרגשות נטפה מקירות הבארבי והנוסחה עבדה כמעט מושלם כשטום לא שוכח לשבח את הסאונד והאווירה וגם לא שוכח להלהיט עוד קצת ולקלל את הפיקסיז על הביטול לאחר שהרים לרגע את ראשו והבין בעצם לאיזה רגע היסטורי ומשמעותי הוא ושאר האדיטורז נכנסו ונטלו בו חלק.
"Smokers Outside The Hospital Doors" סגר את החלק הראשון בהתרגשות וסיפוק ענק, אני מאמין שכל אחד מהקהל הרגיש גאה האותו הרגע, כשעשה את המהלך הנכון ורכש כרטיסלבארבי.
אדיטורז חזרו לעונג הסופי והיו פשוט בשיא מכל הנדרש מלהקה כזו בהופעת לייב כזו, "Papillon" הרקיד את הקהל בטירוף וקבע שהדארק פופ שלהם עובד ו"Fingers In The Factories" שלח את החבורה המולהבת להמשך הסיבוב והשאיר אותנו רעבים ומרוצים מרגע אחד קסום שנולד מנסיבות המציאות כמו כל רגע היסטורי משמעותיבמוסיקה, רגע שהוציא מכל הנוכחים את המיטב, רגע בלתי נשכח.
זה לא כל כך משנה מה הם הנסיבות שהולידו את רגע הקסם הזה, הרגע נולד ונתן כוח וסיפוק לכל מהמשתתפים:
הקהל, קיבל הופעה בלתי נשכחת ושווה כל שקל, החזיר את הפיקסיז למגירת התקליטים מימי "הרוקסן" ואגר כוח להאמין באלה שמאמינים וממשים בשבילו את הצד היפה בתרבות המוסיקה בישראל ורצון לעוד ועוד מהדבר המהנה הזה, מוסיקה.
בעלי הבארבי קיבלו ביסוס נכון ליעילות המקום ואיכותו המקצועית לאחר השיפוץ, אקוסטיקה מעולה, תאורה טובה ויעילה ואות של כבוד כשהתייצבו כמו "מפרקים" לעזרת קולגה כמו שוקי כשהסכימו לערוך את ההופעה/רגע היסטורי, במתחם שלהם וקיבלו תמורה וכבוד מקצועי לשנים רבות.
להקת "קרוסלה" אשר נתלה חלק מהאירוע הזה, אירוע שיעזור לה בעתיד, "אדיטורז" שהסכימו להגיע ולאור הנסיבות, הופיעו לאחר שנים במקום קטן שהוציא מהם רגש עז, התרגשות צעירה ויכולות ביצוע מרהיבות שרק נתנו להם זיכרון מתוק מישראל ותחושת סולידריות עם החברה שבתוכה.
וכמובן שוקי וויס וכל הפועלים תחתיו אשר זכו להצלחה מתוקה ולרגע היסטורי משמעותי בתרבות המוסיקה המקומית, שמי שמקיים אותה הם אך ורק הקהל, האזרחים הקטנים, למעשה, כל מי שהיה שם !
אז יכול להיות שזוהי התחלה של עוד הרבה רגעי קסם, אבל אם זה רק אחד ממעטים, אני מאמין שכל מי שהיה שם
שמח שהוא זכה להיות חלק ממנו, מההיסטוריה הזו ומהניצחון המוחץ של המוסיקה על כל שאר השיט שסובב אותנו, אזרחי ישראל.
תודה על ערב בלתי נשכח.
עידן חדש להופעות ב"בארבי ת"א" כמקום מפלט להפקות סובלות מציאות (תקנון לשעת חירום) ושיבוחן מחדש לרמת סיפוק אינטימית ומקסימלית, אין מענג מזה לחובבי המוסיקה בישראל.
יום רביעי9/6/10 יוזכר כיום היסטורי להפקות פסטיבלים בישראל, עם להקות ענק מחו"ל.
הרכב הדואו אינדי פאנק רוק הישראלי קרוסלה זכו ליטול חלק והרכב הבריטרוק האגדי "אדיטורס" מימשו את הערב הזה ונתנו לכל האלף איש בקהל, לבעלי הבארבי ובעיקר לשוקי וויס שהפיק עשרות הופעות ענק ופסטיבלי חו"ל בישראל עד כה, רגע אחד של רגש ותחושת סיפוק, רגע היסטורי במקום היסטורי אשר הוציא מכל אחד מהנוכחים את הטוב ביותר.
מתחם הבארבי נפרש לגודלו הנוכחי והאפקט, סוף כל סוף הראה ניצוצות של גאונות כשאלף איש נהנים מהנוחיות והאקוסטיקה הנדיר שנעשתה במקום בדיוק להופעות מסדר הגודל הזה.
לפתע נשכח כל הזעם ממקודם, הפוליטיקה המטומטמת שלא קשורה ולא מעניינת כשהמוסיקה חודרת, הסיבות לביטול הפיקסיז, אשר חלו לבטח, משיקולים רציניים מאוד שלא קשורים בדעות של קים דיל , בלאק ואחרים, אבל עדין לא צריכים לעבור באהדה מסוימת כלפיהם מהסיבות לכל מה שעבר על תרבות המוסיקה בארץ השבוע.
זה ממש לא מעניין מה הסיבות, מעניין מה כאן כרגע וכמה אושר אפשר לקבל מזה,"מה שבפנים זה מה שחשוב ומעניין" אמר וצדק, טום סמית' סולן להקת אדיטורז לקראת סיום ההופעה.
אז בפנים היה אש התמרות עשן במונחי לייב שואו.
קרוסלה (תמר אפק וגיא שכטר) החלו לקלף עד הגבעול, את כל הספקות מהשבוע כשהם על במה ולא על ריצפת הקהל כהרגלם, נותנים הופעת פאנק רוק מהטובות שהרכב ישראלי יכול לתת ומביאים את הקהל לרתיחה לקראת האורחים האהודים שהחליטו להגיע בכל מחיר וקיבלו תמורה גדולה בהרבה ממה שהעלו על דעתם.
אדיטורז עלו עם"In This Light And On This Evening" במחיאות כפיים רועשות ומרגשות מאוד, הקטע הראשון מאלבומם האחרון פתח בצורה המתאימה ביותר אתהופעתם, הרבה יותר מבדרך כלל כשטום סמית' מראה את הרבגוניות של על הפסנתר סינטי שב"Lights" עובר לחשמלית ומרים את הקהל למעלה מבלי להוריד לרגע, כישרון ענק ופרופורמר נדיר.
"An End Has A Start" הלהיט בעל שם האלבום, הוריד כל ספק קודם לגבי הקומבינה המוצלחת ששוקי סידר והראה למעשה שמעז יצא מתוק.
אידטורז התרגלו להופיע במקומות הרבה יותר גדולים בחמש שנים האחרונות, לפתע הם מצאו עצמם בתוך בארבי משופשף מאלפי הופעות אינדי מקומי, עם קהל ישראלי חם ומשופשף בדיוק מאותן הופעות ואקוסטיקה וסאונד מן שמרגיש כמו בלונה פארק של יכולות, הכל התפרץ אצלם על הבמה, כשהם מופעים כמו ילדים ונותנים את אחת ההופעות היותר טובות ומרגשות שהם זוכרים.
הכל נשמע מצוין ומאתגר באותו הלילה, הופעה רצה עם קטעים כמו"All Sparks" הנהדר ,"Bullets" מאותו האלבום באותו הרושם, "Blood" ו "Munich"מ שאני לא זוכר אותם מבוצעים טוב יותר מאותו יום ,"The Racing Rats" שהוציאמטום והקהל אנרגיות נדירות, או "The Big Exit" שהראה למעשה איך הסגנון השונה מהאלבום האחרון, משתלב מצוין בהופעה כזו ובכלל.
ההתרגשות נטפה מקירות הבארבי והנוסחה עבדה כמעט מושלם כשטום לא שוכח לשבח את הסאונד והאווירה וגם לא שוכח להלהיט עוד קצת ולקלל את הפיקסיז על הביטול לאחר שהרים לרגע את ראשו והבין בעצם לאיזה רגע היסטורי ומשמעותי הוא ושאר האדיטורז נכנסו ונטלו בו חלק.
"Smokers Outside The Hospital Doors" סגר את החלק הראשון בהתרגשות וסיפוק ענק, אני מאמין שכל אחד מהקהל הרגיש גאה האותו הרגע, כשעשה את המהלך הנכון ורכש כרטיסלבארבי.
אדיטורז חזרו לעונג הסופי והיו פשוט בשיא מכל הנדרש מלהקה כזו בהופעת לייב כזו, "Papillon" הרקיד את הקהל בטירוף וקבע שהדארק פופ שלהם עובד ו"Fingers In The Factories" שלח את החבורה המולהבת להמשך הסיבוב והשאיר אותנו רעבים ומרוצים מרגע אחד קסום שנולד מנסיבות המציאות כמו כל רגע היסטורי משמעותיבמוסיקה, רגע שהוציא מכל הנוכחים את המיטב, רגע בלתי נשכח.
זה לא כל כך משנה מה הם הנסיבות שהולידו את רגע הקסם הזה, הרגע נולד ונתן כוח וסיפוק לכל מהמשתתפים:
הקהל, קיבל הופעה בלתי נשכחת ושווה כל שקל, החזיר את הפיקסיז למגירת התקליטים מימי "הרוקסן" ואגר כוח להאמין באלה שמאמינים וממשים בשבילו את הצד היפה בתרבות המוסיקה בישראל ורצון לעוד ועוד מהדבר המהנה הזה, מוסיקה.
בעלי הבארבי קיבלו ביסוס נכון ליעילות המקום ואיכותו המקצועית לאחר השיפוץ, אקוסטיקה מעולה, תאורה טובה ויעילה ואות של כבוד כשהתייצבו כמו "מפרקים" לעזרת קולגה כמו שוקי כשהסכימו לערוך את ההופעה/רגע היסטורי, במתחם שלהם וקיבלו תמורה וכבוד מקצועי לשנים רבות.
להקת "קרוסלה" אשר נתלה חלק מהאירוע הזה, אירוע שיעזור לה בעתיד, "אדיטורז" שהסכימו להגיע ולאור הנסיבות, הופיעו לאחר שנים במקום קטן שהוציא מהם רגש עז, התרגשות צעירה ויכולות ביצוע מרהיבות שרק נתנו להם זיכרון מתוק מישראל ותחושת סולידריות עם החברה שבתוכה.
וכמובן שוקי וויס וכל הפועלים תחתיו אשר זכו להצלחה מתוקה ולרגע היסטורי משמעותי בתרבות המוסיקה המקומית, שמי שמקיים אותה הם אך ורק הקהל, האזרחים הקטנים, למעשה, כל מי שהיה שם !
אז יכול להיות שזוהי התחלה של עוד הרבה רגעי קסם, אבל אם זה רק אחד ממעטים, אני מאמין שכל מי שהיה שם
שמח שהוא זכה להיות חלק ממנו, מההיסטוריה הזו ומהניצחון המוחץ של המוסיקה על כל שאר השיט שסובב אותנו, אזרחי ישראל.
תודה על ערב בלתי נשכח.
יום שני, 12 באפריל 2010
הממלכה המורחבת.
שנה עברה כמעט מאז הביקור האחרון בממלכת "מרסדס בנד".
הביקור הותיר כבוד עצום להרכב הפולחן הזה, כבוד לסגנון הפאנק' רוק הייחודי להם ולקהל המעריצים המסור שרק התעצם באותה תקופה וקיבל תמורה ממכרת.
מועדון ה"בארבי" בת"א נחשב לבסיס המרכזי של מרסדס, כשהם מופיעים במרכז, למקום הכי קרוב לאולפן החזרות שלהם, לבית.
לפני שבועיים הבארבי שודרג קליל, כאשר צרף אליו את האנגר השכן והפך לבולדוזר אירועים.
חברי מרסדס פקדו בחג השני של פסח2/4 את הממלכה המשודרגת שלהם, מלווים בכמות הרגילה של המוני המכורים.
ספוט לייט דלק ואליל הנערות המורדות בישראל, גל תורן, עלה לבמה כשהוא פורט על אקוסטית ושר את "דיסקו קלאב”, האור עלה עם עליתם של שאר חברי כוח המחץ המלווים במושך בחוטי הלהקה, אסף גובר, על עוד גיטר.
זאת הייתה התחלה מצוינת, מעליה שונה ומיוחדת, כנראה בהמשך למופע האקוסטי שהעלו לאחרונה בשם "ינשוף", מופע ששיתף אמנים והרשים בגוון האחר שלו.
חנוכת הבית החלה להמריא ב"מלאך" הנחשב כאחת מאלה שהפכו להמנון בקרב המעריצים.
לא ידוע למה ואיך, אך משהו טוב עובר על גל תורן, מבחינת ביצוע, הוא שר יותר נקי מבדרך כלל ומגיש בצורה חדה ומתונה יותר, זה מבורך כשהשנוי הזה מוסיף להרכב שאין הרבה מה להוסיף אצלו.
הפתיחה חלפה, אסף ירד, ו“המרסדס" שהחזיר את חגיגת הפולחן של קהל המדקלמים. “תיאלנד" ו"עד מתי" התמזגו בכל הכוח עם עוצמות הקהל, צעיר, אך חריף מאוד.
היה כיף להבחין בהמוני נערות ונערים נהנים מהרכב מקומי, הם אלה שישמרו לנו בעתיד את תרבות הרוק בישראל !
כאן הגיעה התשובה לשאלת המחקר, האם הפולחן ימשיך גם אחרי שיבצעו חומר חדש?? התשובה היא בהחלט כן. "החוף" עבד עם הטוויסט שלו ולאחר הסוסון קל, כבש את ההמון כמו שאר ההמנונים, אפשר היה לחוש בסיפוק של מרסדס, “נגמר הכוח" ו"המשביר" שלמעשה נחשבים לקטעים היפים ביותר של מרסדס, בוצעו מצוין אחד אחרי השני. בחירה מעניינת למען המכורים הצעירים, מנת יתר לא הייתה, אבל רוק מעולה, היה גם היה.
הרושם החיובי נשמר , אפילו התעצם מעט כש“רוטשילד" נתן את הכבוד לסידרה "תעשה לי ילד" ו"את ואני" בעל הטקסט האמיתי, הוביל אל ההדרן.
גם להדרן צורף אסף גובר לפוש של עוד גיטרה, זאת הייתה עוד תוספת מצוינת, “אם תלכי אז תבוא אחרת" היה לקטע היפה בהופעה הזו.
ההדר נמשך עם "חגים" ו"פאנק" בצעקות רוק,עם ירידה מעניינת מהבמה כשגיא ווב הסאונד מן הראוי לשבח, מחליף את אורי המתופף, מנהל ההצגה את הבסיסט ואסף גובר את גיא על הגיטרה, קהל הבארבי אהב את הרעיון וצוות המרסדס קיבל את הכבוד.
אחרי כמעט שנה הם רק השתבחו וצרפו עוד כמות נכבדת של מכורים מבלי לקחת את ההצלחה כמובן מאליו, החומרים החדשים שלהם לא פחות טובים מהישנים,קונספט ההופעה הרבה יותר מעניין והביצועים(של גל תורן במיוחד) מתונים וטובים יותר.
מרסדס בנד עשו את שלהם, עד כדי כך שלאף אחד לא היה אכפת מכך שבבארבי שמו חוצץ ובכלל לא חשפו את החלל החדש.
נותר להתרשם רק ממרסדס, להמתין לאלבום הבא ולתת כבוד לאחד מהרכבי הרוק הטובים בישראל, הרכב המרוויח ביושר ולא תלוי באף אחד אחר, רק בעצמו ובמשפחת המעריצים שלא תעזוב אותו לעולם.
שנה עברה כמעט מאז הביקור האחרון בממלכת "מרסדס בנד".
הביקור הותיר כבוד עצום להרכב הפולחן הזה, כבוד לסגנון הפאנק' רוק הייחודי להם ולקהל המעריצים המסור שרק התעצם באותה תקופה וקיבל תמורה ממכרת.
מועדון ה"בארבי" בת"א נחשב לבסיס המרכזי של מרסדס, כשהם מופיעים במרכז, למקום הכי קרוב לאולפן החזרות שלהם, לבית.
לפני שבועיים הבארבי שודרג קליל, כאשר צרף אליו את האנגר השכן והפך לבולדוזר אירועים.
חברי מרסדס פקדו בחג השני של פסח2/4 את הממלכה המשודרגת שלהם, מלווים בכמות הרגילה של המוני המכורים.
ספוט לייט דלק ואליל הנערות המורדות בישראל, גל תורן, עלה לבמה כשהוא פורט על אקוסטית ושר את "דיסקו קלאב”, האור עלה עם עליתם של שאר חברי כוח המחץ המלווים במושך בחוטי הלהקה, אסף גובר, על עוד גיטר.
זאת הייתה התחלה מצוינת, מעליה שונה ומיוחדת, כנראה בהמשך למופע האקוסטי שהעלו לאחרונה בשם "ינשוף", מופע ששיתף אמנים והרשים בגוון האחר שלו.
חנוכת הבית החלה להמריא ב"מלאך" הנחשב כאחת מאלה שהפכו להמנון בקרב המעריצים.
לא ידוע למה ואיך, אך משהו טוב עובר על גל תורן, מבחינת ביצוע, הוא שר יותר נקי מבדרך כלל ומגיש בצורה חדה ומתונה יותר, זה מבורך כשהשנוי הזה מוסיף להרכב שאין הרבה מה להוסיף אצלו.
הפתיחה חלפה, אסף ירד, ו“המרסדס" שהחזיר את חגיגת הפולחן של קהל המדקלמים. “תיאלנד" ו"עד מתי" התמזגו בכל הכוח עם עוצמות הקהל, צעיר, אך חריף מאוד.
היה כיף להבחין בהמוני נערות ונערים נהנים מהרכב מקומי, הם אלה שישמרו לנו בעתיד את תרבות הרוק בישראל !
כאן הגיעה התשובה לשאלת המחקר, האם הפולחן ימשיך גם אחרי שיבצעו חומר חדש?? התשובה היא בהחלט כן. "החוף" עבד עם הטוויסט שלו ולאחר הסוסון קל, כבש את ההמון כמו שאר ההמנונים, אפשר היה לחוש בסיפוק של מרסדס, “נגמר הכוח" ו"המשביר" שלמעשה נחשבים לקטעים היפים ביותר של מרסדס, בוצעו מצוין אחד אחרי השני. בחירה מעניינת למען המכורים הצעירים, מנת יתר לא הייתה, אבל רוק מעולה, היה גם היה.
הרושם החיובי נשמר , אפילו התעצם מעט כש“רוטשילד" נתן את הכבוד לסידרה "תעשה לי ילד" ו"את ואני" בעל הטקסט האמיתי, הוביל אל ההדרן.
גם להדרן צורף אסף גובר לפוש של עוד גיטרה, זאת הייתה עוד תוספת מצוינת, “אם תלכי אז תבוא אחרת" היה לקטע היפה בהופעה הזו.
ההדר נמשך עם "חגים" ו"פאנק" בצעקות רוק,עם ירידה מעניינת מהבמה כשגיא ווב הסאונד מן הראוי לשבח, מחליף את אורי המתופף, מנהל ההצגה את הבסיסט ואסף גובר את גיא על הגיטרה, קהל הבארבי אהב את הרעיון וצוות המרסדס קיבל את הכבוד.
אחרי כמעט שנה הם רק השתבחו וצרפו עוד כמות נכבדת של מכורים מבלי לקחת את ההצלחה כמובן מאליו, החומרים החדשים שלהם לא פחות טובים מהישנים,קונספט ההופעה הרבה יותר מעניין והביצועים(של גל תורן במיוחד) מתונים וטובים יותר.
מרסדס בנד עשו את שלהם, עד כדי כך שלאף אחד לא היה אכפת מכך שבבארבי שמו חוצץ ובכלל לא חשפו את החלל החדש.
נותר להתרשם רק ממרסדס, להמתין לאלבום הבא ולתת כבוד לאחד מהרכבי הרוק הטובים בישראל, הרכב המרוויח ביושר ולא תלוי באף אחד אחר, רק בעצמו ובמשפחת המעריצים שלא תעזוב אותו לעולם.
יום שלישי, 23 במרץ 2010
ווליו 4 ארט ברוט
הקשיבו הקשיבו... בקיץ הקרוב הולכים להגיע לכאן ערמות של אמנים ושמות נוצצים שישדרגו לחובבי המוסיקה את העונה הזו. מיטב המפיקים רותמים את המושכות, פותחים את הכיס ולא חוששים לרגע, כי תמיד יש אתכם, שתקנו כרטיסים בכל מחיר וזה בדיוק המחיר שאתם משלמים,בין 500 ל 1000 ש"ח כדי לזכות להיות בהופעה של שם נוצץ מהעבר או מההווה הנערכת כאן בישראל ולחיות עם הספק של מה בעצם תקבלו . אך מה טוב, מי שיכול להרשות לעצמו בהחלט זוכה מכל רגע של חוויה כזו. אך מה טוב2, ישנן גם מציעות מרעישות בישראל בהקשר להנאה מחוויית מוסיקה ששווה כל שקל ללא כל ספק, משהו שחובבי הרוק מחבקים כשהוא נוצר, בעיקר אלה הניזונים מאינדי רוק מערבי ומשובח. “בארבי" ת"א יפנק אותנו בשבוע הבא, יום שישי 2/4 כשיארח את "ארט ברוט" אחד מהרכבי האינדי בריטרוק המדוברים והמוערכים ביותר בעשור האחרון. לחבורת הקרנפים האלה שקיימים מ2003 , יש כבר אלבום שלישי בשם "Art Brut, Vs. Satan" שיצא בשנה החולפת והעצים את הרושם הרציני שנוצר מהם בקרב קהילת הרוק בעולם. ארט ברוט ידועים בהפעלת קצב הדיסטורשיין הנדיר, הכוחני והיציב שלהם, בנשק מעברי הבריטפופ של שנות התשעים שהם משדרגים ומחיים בעשור האחרון ובמה שמייחד אותם יותר מכל, טקסטים נוקבים, שנונים ואסרטיביים של הסולן, אדי ארגוס, אשר שם את ארט ברוט דרך שירת הפודיום המתנצחת שלו, למקומות העדכניים והמוערכים ביותר בבריטפופ ובז'אנר הרוק בכללותו. לאור ההיסטוריה המרהיבה ושלל ההופעות הידועות בהן הופיעו, זה הולך להיות ערב של אנרגיות עודפות וחפירות רוק מענגות שהבארבי ניזון ומתקיים מהם. את ההזנה הראשונית לבארבי ולשלל המרוויחים שיגיעו, יתנו חברי ההרכב הישראלי במסווה בריטי, “אלקטרה". ניצן חורש וחבריו כרגע נמצאים בעיצומו של עבודה על אלבום חדש, כולנו יודעים היכן אנו חיים, כשלמעשה, אלבומם הראשון היה ראויי ליותר הערכה ופרנסה ממה שקיבל כאן והוא ללא כל ספק, (בדיוק כמו מה שהם יוצרים היום) מייצג את הז'אנר ואת ארט ברוט לגמרי. ארט ברוט הם הרכב חי ובועט בכל הכוח, הם כאן ועכשיו, מייצגים את האינדי רוק, את המהפכה בתעשיית המוסיקה העולמית, את העידן האינטראקטיבי שנתן להם את ההכרה הראויה, גם בארץ הקודש. לא פלה שבלאק פרנסיס(סולן הפיקסיס האגדיים שגם יבקרו כאן במסלול היכל התהילה) הפיק להם את האלבום האחרון והרעיף לא מעט מחמאות. מכל המהלכים אנו זוכים ועוד נזכה, כאשר מפיקים,אמנם תותחים, מביאים לארץ אגדות ושמות מפוצצים ללא פרופורציות ומפיקים תותחים עוד יותר (שאפשר לקרוא להם מפיקי אינדי), נהנים מההפקר ומחליטים לפנק בהרכבים עדכניים ונוצצים באמת, שכמות האהדה שלהם נמנעת על הרשת במספרים ממשיים ולא על גבי פאנל של תכנית פריים טיים ישראלית כזו או אחרת, אשר היא ואוזניו של חובב מוסיקת הרוק, רחוקות שנות אור. והכל ב, מחיר מצחיק של 170-150 ש"ח ! לא פעם ראשונה שמועדון הבארבי ועמיתיו המפיקים, צולחים להביא למדינתנו אמנים נדירים שנמצאים עמוק בתוך זירת האגרוף ונותנים הופעה מכל הלב, במחיר של סוכריות בצורת לב. הפעם אלה ארט ברוט האוונגרדים. בימינו זכינו במציאה רצינית לראות אותם בכזה מקום ובמחיר כזה. אז כל מי שאוהב ומתעדכן ברוק סוחף ומשמעותי, אם אתם הולכים לפספס כמה הופעות באצטדיון או בפארק, תעשו לנשמה ולכיס טובה, אל תפספסו את את ארט ברוט בבארבי.
קליפhttp://www.youtube.com/watch?v=9wy1qq6OzmI :
http://www.facebook.com/#!/event.php?eid=367290427384&ref=ts: לינק הזמנה להופעה !
הקשיבו הקשיבו... בקיץ הקרוב הולכים להגיע לכאן ערמות של אמנים ושמות נוצצים שישדרגו לחובבי המוסיקה את העונה הזו. מיטב המפיקים רותמים את המושכות, פותחים את הכיס ולא חוששים לרגע, כי תמיד יש אתכם, שתקנו כרטיסים בכל מחיר וזה בדיוק המחיר שאתם משלמים,בין 500 ל 1000 ש"ח כדי לזכות להיות בהופעה של שם נוצץ מהעבר או מההווה הנערכת כאן בישראל ולחיות עם הספק של מה בעצם תקבלו . אך מה טוב, מי שיכול להרשות לעצמו בהחלט זוכה מכל רגע של חוויה כזו. אך מה טוב2, ישנן גם מציעות מרעישות בישראל בהקשר להנאה מחוויית מוסיקה ששווה כל שקל ללא כל ספק, משהו שחובבי הרוק מחבקים כשהוא נוצר, בעיקר אלה הניזונים מאינדי רוק מערבי ומשובח. “בארבי" ת"א יפנק אותנו בשבוע הבא, יום שישי 2/4 כשיארח את "ארט ברוט" אחד מהרכבי האינדי בריטרוק המדוברים והמוערכים ביותר בעשור האחרון. לחבורת הקרנפים האלה שקיימים מ2003 , יש כבר אלבום שלישי בשם "Art Brut, Vs. Satan" שיצא בשנה החולפת והעצים את הרושם הרציני שנוצר מהם בקרב קהילת הרוק בעולם. ארט ברוט ידועים בהפעלת קצב הדיסטורשיין הנדיר, הכוחני והיציב שלהם, בנשק מעברי הבריטפופ של שנות התשעים שהם משדרגים ומחיים בעשור האחרון ובמה שמייחד אותם יותר מכל, טקסטים נוקבים, שנונים ואסרטיביים של הסולן, אדי ארגוס, אשר שם את ארט ברוט דרך שירת הפודיום המתנצחת שלו, למקומות העדכניים והמוערכים ביותר בבריטפופ ובז'אנר הרוק בכללותו. לאור ההיסטוריה המרהיבה ושלל ההופעות הידועות בהן הופיעו, זה הולך להיות ערב של אנרגיות עודפות וחפירות רוק מענגות שהבארבי ניזון ומתקיים מהם. את ההזנה הראשונית לבארבי ולשלל המרוויחים שיגיעו, יתנו חברי ההרכב הישראלי במסווה בריטי, “אלקטרה". ניצן חורש וחבריו כרגע נמצאים בעיצומו של עבודה על אלבום חדש, כולנו יודעים היכן אנו חיים, כשלמעשה, אלבומם הראשון היה ראויי ליותר הערכה ופרנסה ממה שקיבל כאן והוא ללא כל ספק, (בדיוק כמו מה שהם יוצרים היום) מייצג את הז'אנר ואת ארט ברוט לגמרי. ארט ברוט הם הרכב חי ובועט בכל הכוח, הם כאן ועכשיו, מייצגים את האינדי רוק, את המהפכה בתעשיית המוסיקה העולמית, את העידן האינטראקטיבי שנתן להם את ההכרה הראויה, גם בארץ הקודש. לא פלה שבלאק פרנסיס(סולן הפיקסיס האגדיים שגם יבקרו כאן במסלול היכל התהילה) הפיק להם את האלבום האחרון והרעיף לא מעט מחמאות. מכל המהלכים אנו זוכים ועוד נזכה, כאשר מפיקים,אמנם תותחים, מביאים לארץ אגדות ושמות מפוצצים ללא פרופורציות ומפיקים תותחים עוד יותר (שאפשר לקרוא להם מפיקי אינדי), נהנים מההפקר ומחליטים לפנק בהרכבים עדכניים ונוצצים באמת, שכמות האהדה שלהם נמנעת על הרשת במספרים ממשיים ולא על גבי פאנל של תכנית פריים טיים ישראלית כזו או אחרת, אשר היא ואוזניו של חובב מוסיקת הרוק, רחוקות שנות אור. והכל ב, מחיר מצחיק של 170-150 ש"ח ! לא פעם ראשונה שמועדון הבארבי ועמיתיו המפיקים, צולחים להביא למדינתנו אמנים נדירים שנמצאים עמוק בתוך זירת האגרוף ונותנים הופעה מכל הלב, במחיר של סוכריות בצורת לב. הפעם אלה ארט ברוט האוונגרדים. בימינו זכינו במציאה רצינית לראות אותם בכזה מקום ובמחיר כזה. אז כל מי שאוהב ומתעדכן ברוק סוחף ומשמעותי, אם אתם הולכים לפספס כמה הופעות באצטדיון או בפארק, תעשו לנשמה ולכיס טובה, אל תפספסו את את ארט ברוט בבארבי.
קליפhttp://www.youtube.com/watch?v=9wy1qq6OzmI :
http://www.facebook.com/#!/event.php?eid=367290427384&ref=ts: לינק הזמנה להופעה !
יום ראשון, 21 במרץ 2010
קסם באפלהרביעי האחרון בתאטרון תמונע היה ערב מפתיע וקסום בזכות חברי ההרכב "פאניק אנסמבל" ובמאי הקליפ המרשים, מירב שחם ואריאל לבנטל.
ההרכב האוניברסלי בחר להשיק בעוז את הקליפ החדש "Spring In Your Heart" .
הערב נפתח בהצגת הקליפ כשמסך תלויי על בימת התמונע,תאורה נסגרת וקהל מוזמנים מרוכז וסקרן. קטע האנימציה הזה ראויי היה להשקה משלו ואף ליותר מכך, מה גם שכאשר הופץ לראשונה, הוא כבר זכה בפרסים ברחבי העולם, בעידן בו מתאפשר לו להיחשף לתכנים מקומיים שלא נופלים, אף עולים על תכנים פופולריים ועכשוויים הנוצרים במטרופולין העולמי.
הקליפ מדמה עולם מסתורי, אולי העולם הבא, של התמודדות וחיפוש אחרי האור אשר מופיע בקרקעית האדמה אל האופטימיות במעמקי הלב של יעל קראוס ושל כל אחד מחברי הלהקה המתמזגת עם שאר הדמיות ההזויות בקליפ.
הגאונות בקליפ הזה נמדדת דרך ההקבלה בין הדמויות לאנימציה, בין המסר לצבעי הקליפ החומים אדמדמים, בין הטקסט הנעים לדמויות המפנטזות, דרך עיניהם של מירב ואריאל ודרך לחן ועיבוד איכותיים שמציגים יצירת פנטזיה המשלבת אין ספור סגנונות מוזיקליים ומעברים דרמתיים.
קהל התמונע נותר נרגש ומופעם מאיכות היצירה, התסריט הזה ראויי לקליפ כזה קסום
שלא נופל לרגע, רק משאיר את הצופים נרגשים ומרגישים, את התצוגה הנרגשת של סולנית פאניק אנסמבל, יעל קראוס, את הקומפוזיציה הנהדרת של שאר חברי ההרכב המתמזגים עם רקע האנימציה ואת הבימוי שלקח שיר נפלא והוציא ממנו מסרים מדויקים בתוך עולם הפנטזיה.
הקליפ הזה בעצם מסמל כמה וכמה הרכבים בקהילה המדומיינת, אשר מייצגים את התפתחות המודעות ליצירה ישראלית בעולם הגדול, לחשיבה אמנותית רחבה בגדר היכולות וללא פשרות.
הערב המשיך. גם אם הייתה הרגשה שירגע לאחר ההקרנה המקסימה, הוא לא אכזב לרגע, חברי פאניק אנסמבל המחודשים עלו לבמה לתת את מה שהם יודעים לתת, איכות מוסיקה אתנית מהמגוונות שיש למצוא ולא רק בישראל.
יעל קראוס, מהמבצעות המרעישות כיום, נתנה את שלה בהגשת הופעה סוחפת וקלילה עם ביצועים מרעננים כמו: "Charm” המקסים, "How Many Ways” האוונגרד, “Obsessions” שבוצע בהגשה קומית נעימה ו"Oldest Woman” בעל האמירה האמביוולנטית, כאשר שאר החברים מלווים אותה בנגינה מתוזמנת היטב.
לקראת הסיום ולאחר תודות פומביות מנציגי הלהקה, עלו לבמה שני יוצרי הקליפ לתת את פרשנותם האישית בקצרה ואת תודתם הגדולה לאורחי התמונע ולשאר החברים שפעלו למען הקליפ ולמען ההשקה הזו.
קלוז'ר מתבקש לערב כזה, עם עוד תוסף שהתבקש אף יותר, הלהקה חזרה שוב לבמה עם שניים מהחברים המקוריים שלה, יהוא ירון ונועה גולדנסקי, כדי לבצע את "Jewish Women” , אחד הקטעים המזוהים ביותר שלהם ואת השיר אליו התכנסנו ביום רביעי 17/3/10"Spring In Your Heart", כשמקרן הקליפ מלווה את הביצוע המרגש הזה ואת מחיאות הכפיים המחממות של אורחי ההשקה, השקה שהתבררה כנכונה ומוצלחת.
פאניק אנסמבל מייצגים את עצמם ועל הדרך את כולנו, חובבי מוזיקה שחיים בישראל ויודעים שיש כאן לא מעט איכות יצירה, לפחות אצל כל אמן שחושב רחוק ולא מתפשר על האומנות שלו,לא משנה היכן מקבלים אותה.
עם קליפים מרשימים כאלו ובדרך עבודה כזו, פאניק אנסמבל מגיעים ליעדים שהם מציבים לעצמם, באותו האופן בו הם מוצגים בתוך קליפ קסום, אשר מאיר במעט את מדינת ישראל מהאפלה המוזיקלית.
לצפיה בקליפ:http://e.walla.co.il/?w=/202/1653556
חברי ההרכב:
רועי ירקוני - פסנתר, לאפטופ, עיבודים
יעל קראוס - שירה
גליה חי - ויולה, קולות
יונתן לויטל - בס
עומר הרשמן - גיטרות, קולות
בוריס מרצינובסקי - אקורדיון
דירק קונש - חצוצרה, קולות
גיורי פוליטי - תופים וכלי הקשה
קרן אלקלעי גוט - טקסטים
יום שני, 15 במרץ 2010
בחזרה לתבלינים 2
ישנם כמה וכמה הרכבי רוק בישראל שהורישו את הסקרנות והציפיה מהם לעוד, לאחר הוצאת אלבום בכורה, או סיבוב מוצלח מלווה בהשמעות חוזרות במדיות השונות.
להקת "התבלינים" מזוהה כהרכב כזה, הרכב 2000+ פרוורי עירוני ופריפרי בכותר אילתי, אשר הניב פטיפורים בשלל הופעות ברחבי הארץ, אלבום בכורה עם שני להיטים או יותר, שכן נכנסו לגל"צ ותבלין החלאתי שנוסד מפח שימורים מנוקש וקסום למדי.
התבלין הזה שהחברה הצעירים הביאו איתם, שוייך במהרה למשפחת הרוק הישראלי, כאשר סיימו את סיבוב ההופעות של האלבום הראשון. הוא חסר להמון מחובבי הז'אנר הזה, אך אין אחד שחשש לרגע, מאבדן הטעם הזה ברוק הישראלי, טעם שרק התבלינים יצרו בתחילת שנות האלפיים ועד היום.
הם חזרו ביום רביעי 10/3 ל"בארבי" ת"א עם שלל המתכונים הקלסיים ועוד כמה מתכונים חדשים שיצרו בזמן שנעלמו קליל, כשהם מצוידים בקלידן חדש ומאות אנשים שהגיעו להנות ממה שכל כך ענג להם לא מזמן.
הנגנים עלו לבמה באנטרו מעניין ללהיט "אין סוף" ואיתם שחר נהרי, הסולן הגלאמי כשהוא רכוב על אופן קטנטן, אדמדם וזוהר בדיוק כמוהו.
“ראש בקיר" פתח את ההופעה בכל הכוח כשכל חלל הבארבי מעלה חיוך, סאונד מעולה, שילוב מצוין, הגשה בנוסך איגי פופ והתבלינים חזרו.
כך היה גם ב"ת'אמת" וב"המלחיץ", חברי הלהקה נהנו מאנרגיות הקהל והחזירו באנרגיות משלהם עם התבלין הכל כך מוכר.
הרוק הישראלי שהם יוצרים מושפע מהמון הרכבים נוסטלגיים, עם זאת, לתבלינים יש את הייחודיות שלהם.
יש הטוענים שהפריצה החוזרת בפיזמונים, קצת נמרחת, קצת מאוסה, אך זהו חלק משמעותי מהתבלין והאופי הייחודי שהם מייצגים, ללא הריטואל הזה בפזמונים, אין תבלינים, רק עוד סתם להקת רוק מפרפרת שמנסה להישען על היותה להקה.
ואיך אותו ריטואל נשמע כאשר ביצעו את הקאבר לשירה של אהובה עוזרי,”צלצולי פעמונים" ?
תענוג קיצבי , הקטע היפה ביותר בהופעה, הראה שגם כאן התבלין שלהם מנצח בגדול.
הריטואל נמשך ובאמת קצת נמרח, אך בוצע בצורה מדויקת ומחוברת עד לפיק של ההופעה
בחזרה ללהיט "אין סוף".
נראה שכל האנרגיות מהקהל הצתברו לשם, הקטע המוגמר הזה בוצע בצורה מושלמת.
סגנון ההופעה של התבלינים, לא ממש מאפשר הדרן, גם אם ישנה צפיה לכך, נכון יותר לבצע את הדרייב הזה ללא עצירות מיותרות וכך נעשה.
התבלינים ביצעו את "גלגל"צ" הציני שמתאים מאוד למציאות המוזיקה הישראלית, לאחר מכן
את "צועקת" ולסיום את "בא לי".
הם לא השאירו פירור מהחומרים שלהם בצד וכל קהל הבארבי יצא שבע מערב החזרה המעניין הזה.
כרגע הם עבדים על האלבום הבא ובהחלט יש למה לצפות מהם, לפחות לקהל הפולחני שנבנה סביבם וסוחף איתו עוד המונים, העתיד כבר כאן והתבלינים בונים אותו בכל הכוח.
http://www.facebook.com/Hatavlinim?v=wall
http://www.myspace.com/hatavlinim
חברי הלהקה:
שחר נהרי- שירה, קולות ליווי
גיל דקל- בס
ליאור לוי- תופים
דור אלגזי- גיטרה חשמלית ושירה
הוד (נורד) מושונוב - קלידים
אורן (קרסון) ווקנין - גיטרה
ישנם כמה וכמה הרכבי רוק בישראל שהורישו את הסקרנות והציפיה מהם לעוד, לאחר הוצאת אלבום בכורה, או סיבוב מוצלח מלווה בהשמעות חוזרות במדיות השונות.
להקת "התבלינים" מזוהה כהרכב כזה, הרכב 2000+ פרוורי עירוני ופריפרי בכותר אילתי, אשר הניב פטיפורים בשלל הופעות ברחבי הארץ, אלבום בכורה עם שני להיטים או יותר, שכן נכנסו לגל"צ ותבלין החלאתי שנוסד מפח שימורים מנוקש וקסום למדי.
התבלין הזה שהחברה הצעירים הביאו איתם, שוייך במהרה למשפחת הרוק הישראלי, כאשר סיימו את סיבוב ההופעות של האלבום הראשון. הוא חסר להמון מחובבי הז'אנר הזה, אך אין אחד שחשש לרגע, מאבדן הטעם הזה ברוק הישראלי, טעם שרק התבלינים יצרו בתחילת שנות האלפיים ועד היום.
הם חזרו ביום רביעי 10/3 ל"בארבי" ת"א עם שלל המתכונים הקלסיים ועוד כמה מתכונים חדשים שיצרו בזמן שנעלמו קליל, כשהם מצוידים בקלידן חדש ומאות אנשים שהגיעו להנות ממה שכל כך ענג להם לא מזמן.
הנגנים עלו לבמה באנטרו מעניין ללהיט "אין סוף" ואיתם שחר נהרי, הסולן הגלאמי כשהוא רכוב על אופן קטנטן, אדמדם וזוהר בדיוק כמוהו.
“ראש בקיר" פתח את ההופעה בכל הכוח כשכל חלל הבארבי מעלה חיוך, סאונד מעולה, שילוב מצוין, הגשה בנוסך איגי פופ והתבלינים חזרו.
כך היה גם ב"ת'אמת" וב"המלחיץ", חברי הלהקה נהנו מאנרגיות הקהל והחזירו באנרגיות משלהם עם התבלין הכל כך מוכר.
הרוק הישראלי שהם יוצרים מושפע מהמון הרכבים נוסטלגיים, עם זאת, לתבלינים יש את הייחודיות שלהם.
יש הטוענים שהפריצה החוזרת בפיזמונים, קצת נמרחת, קצת מאוסה, אך זהו חלק משמעותי מהתבלין והאופי הייחודי שהם מייצגים, ללא הריטואל הזה בפזמונים, אין תבלינים, רק עוד סתם להקת רוק מפרפרת שמנסה להישען על היותה להקה.
ואיך אותו ריטואל נשמע כאשר ביצעו את הקאבר לשירה של אהובה עוזרי,”צלצולי פעמונים" ?
תענוג קיצבי , הקטע היפה ביותר בהופעה, הראה שגם כאן התבלין שלהם מנצח בגדול.
הריטואל נמשך ובאמת קצת נמרח, אך בוצע בצורה מדויקת ומחוברת עד לפיק של ההופעה
בחזרה ללהיט "אין סוף".
נראה שכל האנרגיות מהקהל הצתברו לשם, הקטע המוגמר הזה בוצע בצורה מושלמת.
סגנון ההופעה של התבלינים, לא ממש מאפשר הדרן, גם אם ישנה צפיה לכך, נכון יותר לבצע את הדרייב הזה ללא עצירות מיותרות וכך נעשה.
התבלינים ביצעו את "גלגל"צ" הציני שמתאים מאוד למציאות המוזיקה הישראלית, לאחר מכן
את "צועקת" ולסיום את "בא לי".
הם לא השאירו פירור מהחומרים שלהם בצד וכל קהל הבארבי יצא שבע מערב החזרה המעניין הזה.
כרגע הם עבדים על האלבום הבא ובהחלט יש למה לצפות מהם, לפחות לקהל הפולחני שנבנה סביבם וסוחף איתו עוד המונים, העתיד כבר כאן והתבלינים בונים אותו בכל הכוח.
http://www.facebook.com/Hatavlinim?v=wall
http://www.myspace.com/hatavlinim
חברי הלהקה:
שחר נהרי- שירה, קולות ליווי
גיל דקל- בס
ליאור לוי- תופים
דור אלגזי- גיטרה חשמלית ושירה
הוד (נורד) מושונוב - קלידים
אורן (קרסון) ווקנין - גיטרה
יום רביעי, 10 במרץ 2010
מיכל והתמונע סיפור השקה !
מיכל ותמונע- סיפור השקה.
זאת הייתה סגירת מעגל בשביל מיכל גבע, כאשר השיקה את אלבומה ביום חמישי האחרון
בתאטרון "תמונע", גם בשביל כל מי שראה אותה לפני כמה חודשים מתחילה שם את סיבוב ההופעות לקראת אותו אלבום, מלווה בשחקן חיזוק בשם עיברי לידר וקהל תומך שלא השאיר פינה ריקה בתוך אולם ההופעות של התמונע.
האלבום יצא לא מזמן וקיבל ביקורות משבחות בכל המדיות השונות ובצדק. מיכל מביאה איתה גוון רוק חדש ותאטרלי למדינת ישראל,סגנון פולק נשי שלא נופל מאלילות הז'אנר מעבר לים, עם עיבודים ולחנים מורכבים, טקסטים שנונים ורגישים לפרקים ופשטות חלקית לפי צורכי היצירה.
לאחר כמה חודשים של עבודה קשה ובלתי מתפשרת, עם עזרה הדדית לשאר חברותיה היוצרות, בזמן הופעותיה ועיצובו הסופי של הבייבי המוזיקלי המקסים שלה, חזרה מיכל בלווי הרכבה הענוג לחגוג את אלבומה החדש.
מיכל:
“ללא ספק, הרגשתי נינוחה יותר. נהנתי והיו קטעים שהרגשתי שאני עפה.
הרגשתי יותר בטוחה בעצמי ואני מאמינה שזה קשור לתהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים, הרבה ראיונות והופעות אקוסטיות שלי לבד שנתנו לי המון ביטחון והשראה”.
חוץ מהיעדרותו של עיברי לידר והשעה המאוחרת, גם קהל התומכים הנלהב דאז, לא בחר לפרגן לה ביום ההשקה, כנראה העדיף לראות את מה שרוב החברה הישראלית רואה ומשוחחת עליו בימים אלו.
לשמחתה,אלה שלא בחרו לצפות באח הגדול או בכל זרז אחר של תרבות הטראש, היו חבריה הקרובים, משפחתה התומכת וקהל מעריצים חדש ומצומצם שהעדיף אותה על כל דבר אחר, כי הצליחה לכבוש את ליבו.
מאחד זאת לא אווירת השקה אופטימלית,מאידך זה כל מה שמיכל והרכבה היו צריכים כדי לתת הופעה חמה ואינטימית באותו הלילה בתמונע.
“אני ממש לא הרגשתי שיש איזשהי בעיה עם זה. המקום היה מלא, אמנם לא מפוצץ אבל מכובד לגמרי. אני מופיעה כבר הרבה שנים, אני חושבת שאצל הרבה אנשים מופע ההשקה הוא סוג של פעם ראשונה - מה שנקרא "בכורה" וכל מי שאי פעם הכרת ומשפחה מורחבת וכדומה מגיעים להופעת ההשקה.
אצלי מופע ההשקה הוא המופע המיליון בערך ורוב הקהל היו אנשים חדשים שאוהבים את המוזיקה ופחות ופחות פרצופים מוכרים, הקהל הזה מדהים ורק הולך ומתרחב”.
חברי ההרכב ומיכל קצת מאחור, עלו לבמה לאחר המתנה סתמית אך מובנת.
“שנתיים" פתח את ההופעה, בוצע ללא דופי וחימם את הקהל שכן הגיע להשתתף בחגיגה שלה. " קפה" ו"220” הציגו שוב את כמויות הכישרון והחיבור העצום לחומר המוזיקלי של מיכל והרכבה הנדיר המחובר אליה באינטימיות אמיתית וחזקה, ממש כמו הבגדים שלה.
תאטרון תמונע חזר לחיים וקיבל את מנת התרבות הראויה לו מהקהל האינטימי וממיכל גבע
שהתרגשה בהתאם. מיכל צירפה אליה את "רביעיית מיתר" המופלאה וביצעה, כשהיא נתולת אגו, את אחד הקטעים היפים ביותר שנוצרו כאן בשנים האחרונות,”הלווי עלי".
הקטע בוצע מעולה והשתלב מצוין עם הצ'לו של יעל שפירה ושלושת הכינורות, כמוהו גם "זעם", איתו סיימה רביעית המיתר את חלקה בשלב זה.
אורח בשם ניר גבע עלה לבמה לשיר לצידה של מיכל ולהוסיף לגאוות המשפחה.
אחיה גילה חומר מעניין במונחי רוק ישראלי ויכולות ביצוע נהדרות לצידה.
כאשר מילה את תפקידו של עברי ב"רומנטי" המקסים, שולחן המשפחה זהר מגאווה ואושר למעשה קיבל את שלו ואנחנו את שלנו.
למרות מחסור קטן באורחים, זה היה שילוב מקסים של משפחה, בן זוג(גיל לואיס על הגיטרה) וחברים הקרובים(עינב ג'קסון כהן – פסנתר,נועם ורדי – בס, איתן רז – תופים) על אותה הבמה..
“אני מאוד אוהבת לארח יוצרים ויהו עוד אירוחים רבים בעתיד.
אני פחות אוהבת שיש הרבה אירוחים בהופעה אחת, אני חושבת שזה קצת פוגע בזרימה של ההופעה”.
לאחר סייד קיק סטייל מיכל שקשור בהשמנה, אלירז מהאח הגדול ועילפון המלווה בניגון רקע של צלילי האח מייד אין גיל לואיס, מיכל נשארה לבדה על הבמה כשהיא מבצעת את "הביתה" למרות שלפי האנרגיות שהיו לה, היא הרגישה על בימת התמונע, כמו בבית.
ביצוע יפיפה שלה ויכולות נגינה באקוסטית שחידשו במעט מההופעה הקודמת, כשהאלבום עוד בעט בתוך הבטן.
חברי ההרכב ורביעית מיתר חזרו אל מיכל ל"חלום ישן", בו עינב ג'קסון כהן חגגה על הקלידים והראתה כמה כישרון ואהבה יש באצבעותיה וכמה שהן מחברות יחדיו את שאר הנגנים.
“הם חלק בלתי נפרד ממני, הם תומכים בי מאוד רגשית ומוזיקלית והם מתנה ואוצר.
מה שכן, לאחרונה פיתחתי עצמאות שעושה לי נורא טוב ומתבטאת בהופעות שאני עושה לבד ברחבי הארץ.
אבל תמיד נעים לי לחזור להופיע עם "המשפחה" המדהימה והמוכשרת הזאת".
כמו כל זמר יוצר שמחובר לחומריו, מיכל הגישה ניפלא את הטקסטים שלה בדיוק בפיק של ההופעה, ב"חלום ישן" היא הקסימה בכוחניות ורגש, ב"קרח" היא סגרה על הרצפה וכאשר ביצעה את "אור גדול" ו"בואו עכשיו", היא סיימה בעוצמות רוקיסטיות שהובילו למחיאות כפיים וסיפוק גדול, מפרופורמרית מחוננת.
" אני מופיעה כבר הרבה זמן ורק לאחרונה באמת אני מצליחה להביא את האישיות שלי כמו שהיא בחיים עם המשפחה והחברים הכי טובים , אל הבמה.
זאת תחושה אדירה ומשחררת”.
לא נותר אלה לקנח הדרן ב"פה השמש" המעולה שמסכם הופעת השקה מנצחת בתנאים לא קלים.
על זה נותר לקהל התמונע לומר כל הכבוד ולצאת מההופעה בחיוך מסופק ואיחולי הצלחה
לעוד ממורי התרבות במוסיקה הישראלית, בניצוחה של מיכל גבע, שתמשיך באותה הדרך ללא כל חשש ובאהבה גדולה למוסיקה וליצירותיה, בעודה מסיימת השקה ונחשפת לשלבים הקשים ביותר שיש ליוצרים בישראל.
“השאיפה הכי גדולה שלי היא להופיע כמה שיותר ולראות את הקהל הזה ממשיך להתרחב.
אין דבר יותר מספק מבחינתי מלהופיע ובמופע ההשקה היו רגעים שממש עפתי.
זה דה בסט"
אכן, גישה דה בסט !
"סקיצה פלוס"
זאת הייתה סגירת מעגל בשביל מיכל גבע, כאשר השיקה את אלבומה ביום חמישי האחרון
בתאטרון "תמונע", גם בשביל כל מי שראה אותה לפני כמה חודשים מתחילה שם את סיבוב ההופעות לקראת אותו אלבום, מלווה בשחקן חיזוק בשם עיברי לידר וקהל תומך שלא השאיר פינה ריקה בתוך אולם ההופעות של התמונע.
האלבום יצא לא מזמן וקיבל ביקורות משבחות בכל המדיות השונות ובצדק. מיכל מביאה איתה גוון רוק חדש ותאטרלי למדינת ישראל,סגנון פולק נשי שלא נופל מאלילות הז'אנר מעבר לים, עם עיבודים ולחנים מורכבים, טקסטים שנונים ורגישים לפרקים ופשטות חלקית לפי צורכי היצירה.
לאחר כמה חודשים של עבודה קשה ובלתי מתפשרת, עם עזרה הדדית לשאר חברותיה היוצרות, בזמן הופעותיה ועיצובו הסופי של הבייבי המוזיקלי המקסים שלה, חזרה מיכל בלווי הרכבה הענוג לחגוג את אלבומה החדש.
מיכל:
“ללא ספק, הרגשתי נינוחה יותר. נהנתי והיו קטעים שהרגשתי שאני עפה.
הרגשתי יותר בטוחה בעצמי ואני מאמינה שזה קשור לתהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים, הרבה ראיונות והופעות אקוסטיות שלי לבד שנתנו לי המון ביטחון והשראה”.
חוץ מהיעדרותו של עיברי לידר והשעה המאוחרת, גם קהל התומכים הנלהב דאז, לא בחר לפרגן לה ביום ההשקה, כנראה העדיף לראות את מה שרוב החברה הישראלית רואה ומשוחחת עליו בימים אלו.
לשמחתה,אלה שלא בחרו לצפות באח הגדול או בכל זרז אחר של תרבות הטראש, היו חבריה הקרובים, משפחתה התומכת וקהל מעריצים חדש ומצומצם שהעדיף אותה על כל דבר אחר, כי הצליחה לכבוש את ליבו.
מאחד זאת לא אווירת השקה אופטימלית,מאידך זה כל מה שמיכל והרכבה היו צריכים כדי לתת הופעה חמה ואינטימית באותו הלילה בתמונע.
“אני ממש לא הרגשתי שיש איזשהי בעיה עם זה. המקום היה מלא, אמנם לא מפוצץ אבל מכובד לגמרי. אני מופיעה כבר הרבה שנים, אני חושבת שאצל הרבה אנשים מופע ההשקה הוא סוג של פעם ראשונה - מה שנקרא "בכורה" וכל מי שאי פעם הכרת ומשפחה מורחבת וכדומה מגיעים להופעת ההשקה.
אצלי מופע ההשקה הוא המופע המיליון בערך ורוב הקהל היו אנשים חדשים שאוהבים את המוזיקה ופחות ופחות פרצופים מוכרים, הקהל הזה מדהים ורק הולך ומתרחב”.
חברי ההרכב ומיכל קצת מאחור, עלו לבמה לאחר המתנה סתמית אך מובנת.
“שנתיים" פתח את ההופעה, בוצע ללא דופי וחימם את הקהל שכן הגיע להשתתף בחגיגה שלה. " קפה" ו"220” הציגו שוב את כמויות הכישרון והחיבור העצום לחומר המוזיקלי של מיכל והרכבה הנדיר המחובר אליה באינטימיות אמיתית וחזקה, ממש כמו הבגדים שלה.
תאטרון תמונע חזר לחיים וקיבל את מנת התרבות הראויה לו מהקהל האינטימי וממיכל גבע
שהתרגשה בהתאם. מיכל צירפה אליה את "רביעיית מיתר" המופלאה וביצעה, כשהיא נתולת אגו, את אחד הקטעים היפים ביותר שנוצרו כאן בשנים האחרונות,”הלווי עלי".
הקטע בוצע מעולה והשתלב מצוין עם הצ'לו של יעל שפירה ושלושת הכינורות, כמוהו גם "זעם", איתו סיימה רביעית המיתר את חלקה בשלב זה.
אורח בשם ניר גבע עלה לבמה לשיר לצידה של מיכל ולהוסיף לגאוות המשפחה.
אחיה גילה חומר מעניין במונחי רוק ישראלי ויכולות ביצוע נהדרות לצידה.
כאשר מילה את תפקידו של עברי ב"רומנטי" המקסים, שולחן המשפחה זהר מגאווה ואושר למעשה קיבל את שלו ואנחנו את שלנו.
למרות מחסור קטן באורחים, זה היה שילוב מקסים של משפחה, בן זוג(גיל לואיס על הגיטרה) וחברים הקרובים(עינב ג'קסון כהן – פסנתר,נועם ורדי – בס, איתן רז – תופים) על אותה הבמה..
“אני מאוד אוהבת לארח יוצרים ויהו עוד אירוחים רבים בעתיד.
אני פחות אוהבת שיש הרבה אירוחים בהופעה אחת, אני חושבת שזה קצת פוגע בזרימה של ההופעה”.
לאחר סייד קיק סטייל מיכל שקשור בהשמנה, אלירז מהאח הגדול ועילפון המלווה בניגון רקע של צלילי האח מייד אין גיל לואיס, מיכל נשארה לבדה על הבמה כשהיא מבצעת את "הביתה" למרות שלפי האנרגיות שהיו לה, היא הרגישה על בימת התמונע, כמו בבית.
ביצוע יפיפה שלה ויכולות נגינה באקוסטית שחידשו במעט מההופעה הקודמת, כשהאלבום עוד בעט בתוך הבטן.
חברי ההרכב ורביעית מיתר חזרו אל מיכל ל"חלום ישן", בו עינב ג'קסון כהן חגגה על הקלידים והראתה כמה כישרון ואהבה יש באצבעותיה וכמה שהן מחברות יחדיו את שאר הנגנים.
“הם חלק בלתי נפרד ממני, הם תומכים בי מאוד רגשית ומוזיקלית והם מתנה ואוצר.
מה שכן, לאחרונה פיתחתי עצמאות שעושה לי נורא טוב ומתבטאת בהופעות שאני עושה לבד ברחבי הארץ.
אבל תמיד נעים לי לחזור להופיע עם "המשפחה" המדהימה והמוכשרת הזאת".
כמו כל זמר יוצר שמחובר לחומריו, מיכל הגישה ניפלא את הטקסטים שלה בדיוק בפיק של ההופעה, ב"חלום ישן" היא הקסימה בכוחניות ורגש, ב"קרח" היא סגרה על הרצפה וכאשר ביצעה את "אור גדול" ו"בואו עכשיו", היא סיימה בעוצמות רוקיסטיות שהובילו למחיאות כפיים וסיפוק גדול, מפרופורמרית מחוננת.
" אני מופיעה כבר הרבה זמן ורק לאחרונה באמת אני מצליחה להביא את האישיות שלי כמו שהיא בחיים עם המשפחה והחברים הכי טובים , אל הבמה.
זאת תחושה אדירה ומשחררת”.
לא נותר אלה לקנח הדרן ב"פה השמש" המעולה שמסכם הופעת השקה מנצחת בתנאים לא קלים.
על זה נותר לקהל התמונע לומר כל הכבוד ולצאת מההופעה בחיוך מסופק ואיחולי הצלחה
לעוד ממורי התרבות במוסיקה הישראלית, בניצוחה של מיכל גבע, שתמשיך באותה הדרך ללא כל חשש ובאהבה גדולה למוסיקה וליצירותיה, בעודה מסיימת השקה ונחשפת לשלבים הקשים ביותר שיש ליוצרים בישראל.
“השאיפה הכי גדולה שלי היא להופיע כמה שיותר ולראות את הקהל הזה ממשיך להתרחב.
אין דבר יותר מספק מבחינתי מלהופיע ובמופע ההשקה היו רגעים שממש עפתי.
זה דה בסט"
אכן, גישה דה בסט !
"סקיצה פלוס"
סינגלים השבוע !!!
סינגלים.
ג'וני שועלי, “צעיר חופשי ואנוכי"
סינגל שני לג'וני שועלי, השועל הוותיק טוען שהוא "צעיר חופשי ואנוכי" שבעצם שאר הטקסט חושף אדם המאוכזב מכך שהוא נאלץ לפנות למקום הזה, אפקט הגברת השפיע עליו !
ישנה סיבה לכך שהטקסט הוא הדבר הראשוני שנחשף בסינגל החדש, קור רך ופשוט המשתייך לשלל היצירות של ג'וני שועלי, נפתח ענייני וישיר,מיועד בעיקר לחובבי ג'וני, אותם הסינגל הזה לא יאכזב כלל.
כבר מהסינגל הראשון אפשר להבחין בקלילות החומר, כאילו ישב באולפן, ניגן עם חבריו המוערכים מאוד בפנתאון הרוק הישראלי ויחד הקליטו את מה שיצא מבלי לחשוב יותר מדי, עם ריף הגיטרה המתבקש ועם הפקה בסלע הרוק הישראלי הטוב.
יש שיראו זאת כאקט יומרני, אך במקרה של ג'וני שועלי, זהו האקט המתבקש, רק כך הוא נשאר עם האיכויות שלו ומה שמאפיין אותו.
כמו הסינגל הראשון, צעיר חופשי ואנוכי, אך גם נעים וכישרוני, עושה את העבודה עבורו ועבור מעריציו, אולי יגרום לעוד כמה להצטרף לעולמו הקסום.
http://www.linktone.co.il/linkton.php?lt_id=TVRNM013PT0rSQ==&br_id=1325
דנה ברגר ואיתי פרל,”כביש החוף".
יכול להיות שהאביר על הסוס הלבן של דנה ברגר הגיע??
איתי פרל מוכיח לפחות בסינגל הזה, שהוא יכול להיות הבוני הזה והיא השר שלו.
הכי טוב שהם יכלו לבקש, בדיוק כמו מילות השיר, כמו להגיע לכביש החוף כששנים הוא קצת עמוס גם עם מגיעים בסוף והיום הכביש פתוח והם נוסעים יחד עם הסינגל הזה מבלי לעצור לרגע, נפתח ברוק ישראלי קצבי שלא נעצר עד סופו של הקטע האופטימי הזה.
נוצרת סלידה מלהתייחס אל צמד היוצרים בנפרד, בקשה שרק ישארו יחד, כי השילוב קרוב למושלם במונחים של צמד רוק ישראלי, למעשה מוציא מדנה ואיתי את הטוב ביותר.
נחמד לנתח קשר רומנטי דרך נסיעה על כביש החוף, ועוד להיות מסופקים בסוף הדרך.
בשילוב כזה מוצלח, רוק זורם, ענייני ונעים לאוזן והפקה מוזיקלית איכותית, דנה ברגר ואיתי פרל בהחלט יושמעו ויספקו גם את שאר הנהגים על כבישי ישראל, עם הסינגל המתוק הזה.
http://www.linktone.co.il/linkton.php?lt_id=Vm10YVlWVXhVbkpOV0VwUVZsVndVbFpyVWtKUFVUMDkrTg==&br_id=1325
משינה, “יהלומים בשמיים".
לאחר היחשפות מחודשת, וחזרה שלמה לתוך הרוק הישראלי בנוסח המחודש לצד דור הרוק החדש , יצא לו הסינגל השני מתוך האלבום ואיתו משינה הישנה והטובה.
ההרכב המטולוגי יצר לאחר הסינגל הראשון," הולך בין הצללים", ספק רב בקרב חובבי המוסיקה, לגבי הדרך בה בחר להיחשף מחדש, האם יחדש ויוביל את הפופ בישראל, כמו בשלושת עשורי התהילה שלו ? או שאפקט משינה כבר עבר והחברה יאלצו להסתפק במקום הראוי בהיכל התהילה של המוסיקה הישראלית.
יהלומים בשמיים מוכיח שלמשינה יש עוד זמן עד שנות הזהב, יש עוד הרבה לתת לנו.
יובל בנאי מבצע נהדר, מתעלה בסינגל הזה לאומת קודמו ולא מעייף בכלל, דרייב הגיטרה והקלידים מאפיין את משינה הישנה ומלווה את הקטע בצורה מדויקת, דרך הפקה מוזיקלית איכותית פרי המצאתה של משינה מסוף שנות השמונים.
החברה כבר לא ילדים, אך הרבה יותר טריים משאר האגדות הקשישות שמגיעות לכאן בשנים האחרונות ומדגמנות על הבמה בעד שכר "זעום".
בסינגל הזה אין הפתעות מרעישות, אך יש איכות ויש את משינה חיה ונושמת שיודעת לייצר כמויות נוספות של תוכן לרוק הישראלי, בצניעות נטולת אגו ובתעוזה עצמאית מחודשת.
הקהל שלה לא יעזוב אותה עם סינגלים מייצגים כמו זה. ההצלחה הגדולה ביותר שלהם,
כאשר קהל המעריצים של משינה פרוס על כל המדיה ונמנע מבין הגדולים והיציבים ביותר שיש ללהקה בישראל גם בעשור הזה.
http://www.linktone.co.il/linkton.php?lt_id=VkZaU1RrNUZPVUpRVkRBOStU&br_id=1325
ג'וני שועלי, “צעיר חופשי ואנוכי"
סינגל שני לג'וני שועלי, השועל הוותיק טוען שהוא "צעיר חופשי ואנוכי" שבעצם שאר הטקסט חושף אדם המאוכזב מכך שהוא נאלץ לפנות למקום הזה, אפקט הגברת השפיע עליו !
ישנה סיבה לכך שהטקסט הוא הדבר הראשוני שנחשף בסינגל החדש, קור רך ופשוט המשתייך לשלל היצירות של ג'וני שועלי, נפתח ענייני וישיר,מיועד בעיקר לחובבי ג'וני, אותם הסינגל הזה לא יאכזב כלל.
כבר מהסינגל הראשון אפשר להבחין בקלילות החומר, כאילו ישב באולפן, ניגן עם חבריו המוערכים מאוד בפנתאון הרוק הישראלי ויחד הקליטו את מה שיצא מבלי לחשוב יותר מדי, עם ריף הגיטרה המתבקש ועם הפקה בסלע הרוק הישראלי הטוב.
יש שיראו זאת כאקט יומרני, אך במקרה של ג'וני שועלי, זהו האקט המתבקש, רק כך הוא נשאר עם האיכויות שלו ומה שמאפיין אותו.
כמו הסינגל הראשון, צעיר חופשי ואנוכי, אך גם נעים וכישרוני, עושה את העבודה עבורו ועבור מעריציו, אולי יגרום לעוד כמה להצטרף לעולמו הקסום.
http://www.linktone.co.il/linkton.php?lt_id=TVRNM013PT0rSQ==&br_id=1325
דנה ברגר ואיתי פרל,”כביש החוף".
יכול להיות שהאביר על הסוס הלבן של דנה ברגר הגיע??
איתי פרל מוכיח לפחות בסינגל הזה, שהוא יכול להיות הבוני הזה והיא השר שלו.
הכי טוב שהם יכלו לבקש, בדיוק כמו מילות השיר, כמו להגיע לכביש החוף כששנים הוא קצת עמוס גם עם מגיעים בסוף והיום הכביש פתוח והם נוסעים יחד עם הסינגל הזה מבלי לעצור לרגע, נפתח ברוק ישראלי קצבי שלא נעצר עד סופו של הקטע האופטימי הזה.
נוצרת סלידה מלהתייחס אל צמד היוצרים בנפרד, בקשה שרק ישארו יחד, כי השילוב קרוב למושלם במונחים של צמד רוק ישראלי, למעשה מוציא מדנה ואיתי את הטוב ביותר.
נחמד לנתח קשר רומנטי דרך נסיעה על כביש החוף, ועוד להיות מסופקים בסוף הדרך.
בשילוב כזה מוצלח, רוק זורם, ענייני ונעים לאוזן והפקה מוזיקלית איכותית, דנה ברגר ואיתי פרל בהחלט יושמעו ויספקו גם את שאר הנהגים על כבישי ישראל, עם הסינגל המתוק הזה.
http://www.linktone.co.il/linkton.php?lt_id=Vm10YVlWVXhVbkpOV0VwUVZsVndVbFpyVWtKUFVUMDkrTg==&br_id=1325
משינה, “יהלומים בשמיים".
לאחר היחשפות מחודשת, וחזרה שלמה לתוך הרוק הישראלי בנוסח המחודש לצד דור הרוק החדש , יצא לו הסינגל השני מתוך האלבום ואיתו משינה הישנה והטובה.
ההרכב המטולוגי יצר לאחר הסינגל הראשון," הולך בין הצללים", ספק רב בקרב חובבי המוסיקה, לגבי הדרך בה בחר להיחשף מחדש, האם יחדש ויוביל את הפופ בישראל, כמו בשלושת עשורי התהילה שלו ? או שאפקט משינה כבר עבר והחברה יאלצו להסתפק במקום הראוי בהיכל התהילה של המוסיקה הישראלית.
יהלומים בשמיים מוכיח שלמשינה יש עוד זמן עד שנות הזהב, יש עוד הרבה לתת לנו.
יובל בנאי מבצע נהדר, מתעלה בסינגל הזה לאומת קודמו ולא מעייף בכלל, דרייב הגיטרה והקלידים מאפיין את משינה הישנה ומלווה את הקטע בצורה מדויקת, דרך הפקה מוזיקלית איכותית פרי המצאתה של משינה מסוף שנות השמונים.
החברה כבר לא ילדים, אך הרבה יותר טריים משאר האגדות הקשישות שמגיעות לכאן בשנים האחרונות ומדגמנות על הבמה בעד שכר "זעום".
בסינגל הזה אין הפתעות מרעישות, אך יש איכות ויש את משינה חיה ונושמת שיודעת לייצר כמויות נוספות של תוכן לרוק הישראלי, בצניעות נטולת אגו ובתעוזה עצמאית מחודשת.
הקהל שלה לא יעזוב אותה עם סינגלים מייצגים כמו זה. ההצלחה הגדולה ביותר שלהם,
כאשר קהל המעריצים של משינה פרוס על כל המדיה ונמנע מבין הגדולים והיציבים ביותר שיש ללהקה בישראל גם בעשור הזה.
http://www.linktone.co.il/linkton.php?lt_id=VkZaU1RrNUZPVUpRVkRBOStU&br_id=1325
יום רביעי, 4 בנובמבר 2009
הידעת? והפעם עם דפנה והעוגיות.
עקב האזנה לא צפויה לתוכנית "סינגלס" בגלגל"צ, יזמתי כתבה מפרגנת על הרכב מקומי מיוחד וחינני ! ממש כמו ריבוי התרביות בישראל, העליות השונות לארץ ומגוון הסלטים, כך גם הרוק הישראלי. בשני העשורים האחרונים ניתן לדמות הרכבי רוק ישראלי לסלט מוזיקלי שלפעמים תפל מאוד או בעל ריכוז חומרים שיכולים ליצור קלקול קיבה ולפעמים הפוך, ריכוז מצוין תלוי בטעם, מה שבטוח, הסוד טמון אך ורק בתבלון. בזמן האחרון התחברתי מאוד לתבלון אוריינטלי, עד שטעמתי מהסלט של דפנה והעוגיות. דפנה והעוגיות אשר נאפו במקומות אחרים וחברו לבסוף במטבח שלה,יוצרים תערובת מוזיקת רוק ישראלי ציני, מתובל בתבלינים מערביים ששווה לטעום ולהבין איזו סבתא עומדת מאחורי התענוג. דפנה ועוגיות האינדי נאפו ב2004 לראשונה והחלו לכבד במטעמי רוק הומוריסטי דרך אין ספור הופעות ברחבי הארץ. לאחר הוצאת הסינגל הראשון ב2006, “דפנה פיק", ניתן היה להבחין במשהו מאוד מגוון וראליסטי שיכול ליצור שיח דרך קהל אשר פוקד את ההופעות ואז מביא איתו עוד קהל, בזמן שהמדיומים המסחריים והאינטרסנטים לא ממש חזו הצלחה ואלה המשיכו לקבל אהדה דרך אולמות מלאים. בשביל להנות מדפנה והעוגיות צריך רק לטעום ולהרגיש שיש שם משהו אחר שמשתלב מצוין. סלט שמורכב מ: דפנה קינן- שירה, כתיבה, גיטרה | תומר להב- תופים | ענבל זובלסקי- בס | טל זובלסקי- גיטרות, קולות | תמר זיו- סקסופונים | דן-יה שוורץ- גיטרה, קולות ומתובלן בקורט של "no dowght” עם קצת פי גיי הרווי, מעט מעט ג'ניס גופלין, עוד קצת טום וויתס והרגשתי שהיה שם גם פולק של אלנה דיאנה. חייבים ברוק ישראלי גם קצת תיבלון ישראלי אז קצת הבילויים ורונה קיינן ואפילו הדורבנים ויש לנו סלט שלכאורה נראה בלתי אכיל, אך טעים ומיוחד, רק צריך לנסות ביס אחד. אם כבר סלט, אז שיהיה שונה מעט, כי במילה הכל כבר מועתק בתוך ז'אנר צעיר כמו הרוק הישראלי. ב2006 יצא לאור אלבום הבכורה שלהם בשם "דפנה והעוגיות" בהוצאת “התו השמיני”, ממנו יצאו כמה סינגלים בסוג של פילוט והושמעו ברדיו ללא פרגון ראוי, לא ממש "עברו גל"צ". “דפנה פיק" “קובי" וכמובן "חבר ערבי", היו דאז למטעמים מוזרים מדי למי שקובע את מה שהמאזין הממוצע ישמע בשיגרה שלו, מה שלא מנע ממנו להגיע להופעות וללקק את אצבעותיו. בעידן אינטראקטיבי שפרץ בשלהי2007 אפשר לגלות את טעם המאזין בתורה יותר יעילה והמונית, לא רק לפני אינטואיציה שקשורה באינטרסים פנימיים, בעידן זה ישנה יכולת התבלטות הרבה יותר גבוהה. כך למעשה נכנס הסינגל האחרון שדפנה והעוגיות הוציאו ב2009, "תודה רבה". הוא נכנס לתוכנית סינגלס בגל"צ, תוכנית גאונית שמשאירה את גל"צ בצורה הגמונית במרכז הבמה ונותנת יותר ביטוי לרצונות המאזין, מה צריך להישמע לדעתו ומה לא. זהו הרע במיעוטו וכל זאת מחוסר ברירה ומכניעה מסוימת של גל"צ למהפכה ששמה את ז'אנר האינדי במקומו הראוי. אז יכול להיות שאת הסלט הציני פוליטי שדפנה והעוגיות מציעים לא כולם אוהבים, אבל אלה שנהנים מהטעם יוכלו סוף סוף להאזין להם במסבאה המרכזית ! עוד הישג אינטראקטיבי למען קידום תרבות המוזיקה בישראל והישג לדפנה והעוגיות שכבר לא יחשבו כעוד להקה שהקדימה את זמנה, הם כאן בדיוק בזמן ונראה שרק ירוויחו מהתקופה הזו...
קישור:
http://www.myspace.com/oogiot
עקב האזנה לא צפויה לתוכנית "סינגלס" בגלגל"צ, יזמתי כתבה מפרגנת על הרכב מקומי מיוחד וחינני ! ממש כמו ריבוי התרביות בישראל, העליות השונות לארץ ומגוון הסלטים, כך גם הרוק הישראלי. בשני העשורים האחרונים ניתן לדמות הרכבי רוק ישראלי לסלט מוזיקלי שלפעמים תפל מאוד או בעל ריכוז חומרים שיכולים ליצור קלקול קיבה ולפעמים הפוך, ריכוז מצוין תלוי בטעם, מה שבטוח, הסוד טמון אך ורק בתבלון. בזמן האחרון התחברתי מאוד לתבלון אוריינטלי, עד שטעמתי מהסלט של דפנה והעוגיות. דפנה והעוגיות אשר נאפו במקומות אחרים וחברו לבסוף במטבח שלה,יוצרים תערובת מוזיקת רוק ישראלי ציני, מתובל בתבלינים מערביים ששווה לטעום ולהבין איזו סבתא עומדת מאחורי התענוג. דפנה ועוגיות האינדי נאפו ב2004 לראשונה והחלו לכבד במטעמי רוק הומוריסטי דרך אין ספור הופעות ברחבי הארץ. לאחר הוצאת הסינגל הראשון ב2006, “דפנה פיק", ניתן היה להבחין במשהו מאוד מגוון וראליסטי שיכול ליצור שיח דרך קהל אשר פוקד את ההופעות ואז מביא איתו עוד קהל, בזמן שהמדיומים המסחריים והאינטרסנטים לא ממש חזו הצלחה ואלה המשיכו לקבל אהדה דרך אולמות מלאים. בשביל להנות מדפנה והעוגיות צריך רק לטעום ולהרגיש שיש שם משהו אחר שמשתלב מצוין. סלט שמורכב מ: דפנה קינן- שירה, כתיבה, גיטרה | תומר להב- תופים | ענבל זובלסקי- בס | טל זובלסקי- גיטרות, קולות | תמר זיו- סקסופונים | דן-יה שוורץ- גיטרה, קולות ומתובלן בקורט של "no dowght” עם קצת פי גיי הרווי, מעט מעט ג'ניס גופלין, עוד קצת טום וויתס והרגשתי שהיה שם גם פולק של אלנה דיאנה. חייבים ברוק ישראלי גם קצת תיבלון ישראלי אז קצת הבילויים ורונה קיינן ואפילו הדורבנים ויש לנו סלט שלכאורה נראה בלתי אכיל, אך טעים ומיוחד, רק צריך לנסות ביס אחד. אם כבר סלט, אז שיהיה שונה מעט, כי במילה הכל כבר מועתק בתוך ז'אנר צעיר כמו הרוק הישראלי. ב2006 יצא לאור אלבום הבכורה שלהם בשם "דפנה והעוגיות" בהוצאת “התו השמיני”, ממנו יצאו כמה סינגלים בסוג של פילוט והושמעו ברדיו ללא פרגון ראוי, לא ממש "עברו גל"צ". “דפנה פיק" “קובי" וכמובן "חבר ערבי", היו דאז למטעמים מוזרים מדי למי שקובע את מה שהמאזין הממוצע ישמע בשיגרה שלו, מה שלא מנע ממנו להגיע להופעות וללקק את אצבעותיו. בעידן אינטראקטיבי שפרץ בשלהי2007 אפשר לגלות את טעם המאזין בתורה יותר יעילה והמונית, לא רק לפני אינטואיציה שקשורה באינטרסים פנימיים, בעידן זה ישנה יכולת התבלטות הרבה יותר גבוהה. כך למעשה נכנס הסינגל האחרון שדפנה והעוגיות הוציאו ב2009, "תודה רבה". הוא נכנס לתוכנית סינגלס בגל"צ, תוכנית גאונית שמשאירה את גל"צ בצורה הגמונית במרכז הבמה ונותנת יותר ביטוי לרצונות המאזין, מה צריך להישמע לדעתו ומה לא. זהו הרע במיעוטו וכל זאת מחוסר ברירה ומכניעה מסוימת של גל"צ למהפכה ששמה את ז'אנר האינדי במקומו הראוי. אז יכול להיות שאת הסלט הציני פוליטי שדפנה והעוגיות מציעים לא כולם אוהבים, אבל אלה שנהנים מהטעם יוכלו סוף סוף להאזין להם במסבאה המרכזית ! עוד הישג אינטראקטיבי למען קידום תרבות המוזיקה בישראל והישג לדפנה והעוגיות שכבר לא יחשבו כעוד להקה שהקדימה את זמנה, הם כאן בדיוק בזמן ונראה שרק ירוויחו מהתקופה הזו...
קישור:
http://www.myspace.com/oogiot
הירשם ל-
רשומות (Atom)
רשומות
